האם הילד שלי סובל מחרדות נטישה?

קודם כל, אלה חדשות טובות. ילדים, שלפתע פוחדים ומרגישים חרדה מול השינוי, הם ילדים בריאים וחכמים.

הם מתחילים להיות מודעים לאפשרות של "היעדרות", משהו שנמצא וישנו יכול גם לא להיות.

כשהם היו קטנים יותר, אם משהו נעלם מטווח הראייה שלהם, הוא פשוט לא היה קיים יותר. עכשיו, כשהם חכמים יותר, משהו שנמצא מאחורי הווילון ולא רואים אותו, מחפשים אותו, יודעים שהוא נמצא גם אם לא רואים.

אם כך, היכן אמא כשלא רואים אותה? איפה הגן הקודם כשהולכים לגן חדש? הנעלם הזה מציק והשאלה היא, איך להירגע כשלא שומעים ולא רואים את הבן אדם שהוא חשוב  ויקר לנו?

 לחשוב ולדמיין את האנשים כשאינם קרובים לנו, להרגיש אותם בפנים.

הטראומה הכרחית: הגננות שהיו – אינן, כל האחרים זזים, הולכים וחוזרים לפי רצונם של עצמם. לפיכך, גם אמא יכולה לא להיות ואולי אף להיעלם?!

אבל אין כאן חרדת נטישה – מושג אומלל שהפסיכולוגים המציאו.

לא, ילדים לא פוחדים שיעזבו אותם. למה שיפחדו?! הם לא טפשים, הם מרגישים שאוהבים אותם.

הם פשוט לא אוהבים שינויים כי זה לא בשליטתם. הם צריכים ניסיון חיים, ניסיון חיים שמקנה ביטחון.

שוב ושוב ההורים חוזרים. באותה שעה, עם אותם הפנים; הם לא  נמצאים אבל  לא נעלמים 

איך נותנים להם ביטחון? אנחנו מבינים אותם ומנסים באמצעות מילים לומר את מה שמציק להם: "אתה בגן חדש עם גננות חדשות כי גדלת. אם אתה רוצה, אפשר ללכת לבקר את הגננות בגן הקודם. רק לבקר, כי אתה גדול ואתה שייך לגן החדש, אבל תמיד אפשר ללכת לפגוש את הגננות הקודמות."

"אם אתה פוחד ללכת לישון לבד, כי אתה לא רואה אותנו, אולי תבחר לך תמונה של אמא ושל אבא ותלך לישון עם התמונה. אתה יכול להירדם איתנו על הספה בסלון."

"אתה יכול לקחת תמונה גם לגן. ואם אתה רוצה, אתה יכול לקחת אתך משהו שלי או של אבא, אולי תכשיט או עט, אולי משהו אחר."

בתקופות של שינויים, הילדים אוהבים שיגרה וקביעות: אותם בגדים, תמיד אותם מאכלים, אותו סיפור.

העצה הטובה ביותר כדי לצלוח תקופה זו – לא להלחץ, להסתכל עליה כעל תקופה שיש לעבור, זמן שבו הילד ילמד משהו על הקיום האנושי, ולהאמין שבסופו של דבר הכל יהיה "בסדר". ב-סדר, יש סדר לדברים ולאירועים.

אחרי הלילה  תמיד חוזרת השמש. אחרי הפרדה תמיד חוזרים ההורים ובינתיים אפשר לדמיין את מה שנעשה איתם כשהם יחזרו.