איך עובדים באַכְוָונָה?

אנו מציעים גישה המשלבת הערכה, המלצות והתערבות טיפולית על פי הצורך הייחודי של כל ילד, מתבגר ונער, עם משפחתו וסביבתו.

תהליך ההערכה באַכְוָונָה מבוסס על הקשבה ולמידה של קשיי הילד בהקשר לסביבתו היומיומית.

הגישה באַכְוָונָה מבטיחה התייחסות כמעט מיידית ונסיון לגשת לחקירה ולמידת הקשיים באינטנסיביות, עד לגיבוש כיוון והמלצות המטיבות עם הילד, משפחתו וסביבתו החינוכית.

כל התערבות היא גם אבחונית וגם טיפולית ומכוונת לשינוי.

לאחר פגישה ראשונית מתכננים את דרך העבודה ומחליטים מי מצוות אַכְוָונָה יעבוד עם המשפחה.

לאחר מספר פגישות (עם הילד, ההורים וצוות החינוכי לפי הצורך), הצוות מביא להורים ולילד המלצות להמשך הדרך.

אַכְוָונָה מלווה את המשפחה ליישום ההמלצות עד שחוגגים ביחד את שמחת השינוי ומתמודדים עם התסכול על מה שלא ניתן לשינוי מיידי.

ילדי סערה

אחרי גיל 10 מתעוררים, במיוחד אצל הבנים, הדחפים והתשוקות בעוצמה רבה.

הגוף מרגיש כמו מחושמל, לא שקט, לא רגוע, הראש מתפוצץ, לא מצליח לנהל את הגוף, לעצור את התזוזה המתמדת. גם הקול הופך להיות קול שנשמע כצועק וגם מילים קשות נפלטות. אי שקט רגשי ומוטורי משתלט על הילד ועל הבית. לילד שגדַל קשה להתרכז, לשבת, לנוח, להירדם… בכלל, קשה לו "להיות".

כאשר הגוף הוא כבר של גבר קטן, חזק, ומתווספים סימני המין, יחד עם התרגשות, התפרצות, כוחנות וכו'… ההורים מופתעים ומבולבלים. הם עדיין חושבים שמדובר "בילד שלהם", ולא רק שהם מקבלים את ההתנהגות שלו, הם גם מבינים אותו ומפנקים אותו. הם "עוטפים אותו באהבה", דבר שמעורר אצלו יותר חרדה, יותר מועקה ויותר תוקפנות.

ילדים ומתבגרים שצועקים, כועסים ומתנהגים בפראות, זקוקים לא לאהבה, אלא למסגרת. מה שנחוץ כעת, זו החזקה של הורים, שיודעים מה טוב בחיים ואם הם לא יודעים, כדאי שיתחילו לחשוב על הערכים שהם רוצים להעביר לילד שלהם ולמה.

זהו רגע אשר שם את החיים שלהם בבדיקה.

זה הרגע שלא מספיק שההורים יגידו "לא" אלא שידעו לומר "לא כי". אפשר לומר: "לא, אתה לא רואה טלוויזיה", "לא, אתה לא יוצא עם החברים האלו". אז משמיעים את הלא, אבל לא עובר שם מסר ושום ערך. כאשר נאמר "לא כי", אנחנו אומרים למה לא: "אני אומר שלא לראות טלוויזיה, כי…", "החברים האלו נראים לא ישרים כי…".

לומר ש"לא, כי…למה…איך…", זה רגע של נקיטת עמדה וזה חשוב. התסכול שיכול להופיע, לא יהיה כתוצאה מהפעלת כוחנות=אדְנות, אלא עם סיבה שאפשר לדבר ולדון עליה. אמירת ה"לא" אינה כי "אני אבא שלך ואני כועס", אלא כי "אני יודע משהו על החיים, אני אבא שלך". ברגע שבו ההורים לוקחים אחריות, ונוקטים עמדה, לא צריך לפחד אם כן לתסכל את הילד, שהרי יש סיבה טובה לתסכול, כי זה הדבר הנכון. העמדה הזו עוזרת להורים מול המתבגר שלו, שמערער את הביטחון של ההורים באשר למה בסדר ומה לא בסדר.

על כך אַכְוָונָה עובדת עם המתבגר, יחד עם בית הספר ויחד עם ההורים.

ההורים מגיעים לאַכְוָונָה כאשר הם מבוהלים מהר הגעש הלוהט שיש להם בבית והם מתחילים לחשוב מי הם ומה הם רוצים בשביל הילדים שלהם. איפה כדאי שיתמקמו? מה התפקיד של כל אחד?

פעמים רבות אנו רואים שיש כעס לא קטן על בית הספר, שאינו דואג שהילד יישאר ויתפקד בתוך המסגרת. ככל שהתהליך באַכְוָונָה מתקדם, ההורים לומדים להכיר בכך שגם בבית קשה לקיים מסגרת ולעתים היא כמעט ואינה קיימת. עם ההכרה בכך, ההורים והמורים בונים יחד את הדרך לשמור על הילד שמתדרדר – לקיים מסגרת מחזיקה, במקום "עטיפת האהבה", שכבר אינה מתאימה יותר ואף מזיקה לו.

לצורך התהליך הזה אַכְוָונָה תומכת בגיוס אינטנסיבי של חכמה וכוחות, למען ילד שאיבד את דרכו, הזקוק לְאומר של הורים, היודעים איזה מסגרת של טוב ורע הם רוצים לתת.

חשוב להבין מה הבדל בין גבולות ומסגרת? יש גבול לכמה טלוויזיה רואים, באיזה שעה הולכים לישון, כמה ממתקים אפשר לאכול. הכללים האלו חשובים, אבל עדיין אין זו מסגרת. מסגרת היא מסר=החזקה של הורים שיודעים לכוון בחיים ולא רק מענישים או מגבילים. המסגרת רואה רחוק לאיזה איש או אישה הילדים יהיו.

בתהליך באַכְוָונָה ההורים מגלים לאן הם רוצים לכוון. לאהוב, זה לא לרחם על הילד, אלא לכוון בעולם הזה. ההורים יודעים על העולם מה שהילדים עדיין לא יודעים.

אַכְוָונָה מנסה להחזיר להורים את הסמכות שלהם, או לחפש יחד איתם את התמיכה שהם צריכים על מנת לחזק את הסמכות שאבדה להם, סמכות שהיא הכרחית להרגעת המתבגר, שמתבלבל בין כוח לכוחנות.

העדרות מבית הספר בגיל התבגרות – סימן למה?

כשילד כבר הולך לבד לבית הספר, הוא גם יכול להחליט שלא ללכת.

גם כשמסיעים את הילדה עד פתח בית הספר, היא יכולה לרדת מהמכונית ולא להכנס…

ואם מדובר בילד שקט, כזה שלא מורגש במיוחד, גם המורים יכולים שלא לשים לב לזה שהילד לא מגיע באופן רציף לבית הספר.

ההורים עסוקים פעמים רבות עם עוד כמה ילדים, ויש להם הרבה מחויבויות. הם היו רוצים להאמין שהכול מתנהל כשורה, עד שפתאום הם מקבלים מכתב מקצינת ביקור סדיר, הממונה מטעם משרד החינוך על ילדים ונוער הנפלטים ממערכת החינוך. ואז, מתחילות השאלות: אם הילד לא היה בבית הספר, אך גם לא היה בבית, היכן הוא היה? לאן הלכה הילדה בכל בוקר, לאחר שירדה ממכונית ההורים, ולא נכנסה לבית הספר?

בשלב הזה נזרקות האשמות לכל הכיוונים: ההורים מאשימים את בית הספר, קצינת הביקור הסדיר מאשימה את ההורים. והנער? הוא רק יכול לומר, שהוא לא יודע למה לא נכנס לבית הספר ולכיתה ומדוע העדיף לשוטט ברחובות. הוא לא יודע עדיין להסביר שלא נעים לו להיות בבית הספר, שרע לו, שהוא לא מרגיש שייך.

לא מדובר כאן בבעיות התנהגות או משמעת. יש ילדים שקופים. יש ילדים שנסגרים בתוך עצמם והעולם כמו מצטמצם להם, סוגר עליהם, עד שאין מוצא והם כבר לא רוצים שום דבר.

יש ילדים, שמגיעים לגיל ההתבגרות בלי תשוקה לחיים. "לא בא להם על כלום" והם פשוט לא מוצאים את מקומם.

באחד המקרים שבהם הגיעה משפחה עם נער כזה, העבודה של צוות אַכְוָונָה עם ההורים, עם האחים, עם הילד ועם בית הספר, החזירה לכל המבוגרים אחריות לחיי הנער, אשר עדיין לא מצליח לשמור על עצמו.

לפעמים הגיל והגודל הפיזי מבלבלים וההורים חושבים שהנער יודע מה טוב בשבילו. אך המצב לא בהכרח כזה. לא פעם נערים מתחפשים לגדולים, ב"כאילו" ונופלים עמוק-עמוק אל תוך הכלום, אם לא נמצא שם מבוגר שמחזיק, מכוון, נותן מסגרת ברורה להמשך הדרך, עד שהנער ידע באמת מה טוב בשבילו.

תהליך ההתערבות, המשלב בין אבחנה והכוונה, יחד עם טיפול של מספר חודשים בילד, הוביל אותנו למסקנה, שההמלצה הטובה ביותר היא לעזוב את הבית וללכת לפנימייה, שבה הוא יקבל את תשומת הלב הנחוצה למניעת התדרדרות נוספת. הפנימייה תאפשר לילד תנאים מתאימים יותר, כדי שיוכל להגיע לנקודת התגלית של מי הוא רוצה להיות ואיך הוא רוצה להיות, תנאים אשר לא התאפשרו בבית.

מובן מאליו שההחלטה ללכת או לא ללכת לפנימייה, היא של הילד עצמו. עם ההורים היה צריך לעבוד, כדי לאפשר להם להבין שהכי טוב לקבל אותו בשמחה בסוף שבוע, מאשר לאבד אותו שוב במשך השבוע.

התקפי זעם, חוסר התארגנות, חוסר עצמאות וקשיים חברתיים

אין כאן אשמים.

לא הילד הוא האשם, וגם לא ההורים.

לפני ש"מתחילים לחנך" את הילד, כדאי לנסות להבין למה ההורים אבדו את סבלנותם. תלונות על התקפי זעם, חוסר התארגנות חוסר עצמאות וקשיים חברתיים, הן ביטוי של סבל. לפעמים הילד סובל, לפעמים ההורים, ופעמים רבות כולם סובלים. אנחנו יודעים שהפער בין מה שרצוי ומה שאפשרי, תמיד גורם למשברים.

הזעם, העונשים, הצעקות והתסכולים, גורמים לא פעם ל"הליכה אחורה", לנסיגה מבחינה התפתחותית, ואז אנחנו רואים תלות, חוסר יכולת לטפל בגוף, שעמום, התבודדות ועצבות.

כדי לדעת במי לטפל ואיך לטפל, חוקרים ומנתחים את מה שקורה במשפחה, לאור ההיסטוריה שלה. לצורך זה חשוב להקשיב לאבא, לאמא, לילד, לאחים, למורים. כולם מדברים במהלך התהליך של אַכְוָונָה, כי לכולם יש מה לומר, על האכזבות, על חוסר ההתאמה לציפיות.

הפגישות נעשות בכל מיני הרכבים. למשל, עם ההורים (עם ובלי הילד), עם הילד והאמא, עם הילד והאבא, ועוד. זה עוזר כאשר הפגישות נעשות בבית, במקום בו המשפחה חיה, עם הקשיים שבגללם היא הגיעה לאַכְוָונָה.

במקרים מסוימים ההורים מתחילים טיפול, לפעמים גם הילד. יש מקרים בהם מה שנדרש זה לא טיפול לילד, אלא שצוות אַכְוָונָה יגיע לבית ספר עם תכנית מתאימה לילד, כדי שניתן יהיה להפסיק "לדרוש" את מה שבלתי אפשרי, ולהתחיל לבקש ולכוון את הילד, מתוך קשר של אהבה הדדית.

על הרצף… ואבחנות אחרות

כשילד מגיע לאַכְוָונָה עם אבחנה האומרת: "הילד נמצא על הרצף האוטיסטי", "בעיות קשב וריכוז" וגם במקרים בהם נעשות אבחנות אחרות, אנחנו קוראים בעיון רב את כל הדו"חות, ולומדים את מה שאחרים חקרו, ואת המסקנות שהגיעו אליהם.

ואז, אנחנו מתחילים את תהליך עבודת החקירה וההתערבות טיפולית, בכלים של אַכְוָונָה. הדבר הראשון שאנחנו שואלים את עצמינו זה: "מי הוא הילד הזה המיוחד, שקיבל את האבחנה שמשותפת לכל כך הרבה ילדים אחרים?"

כי לכל ילד יש את הסיפור המיוחד שלו, ואנחנו מאמינים שחיוני להכיר את הילד בתוך הסיפור שלו, ושל משפחתו, ביחד עם האבחנה שניתנה לו, כל ילד עם הייחוד שלו. ולכן, אנחנו שואלים על ההיסטוריה של ההיריון ועל השנים הראשונות שלו. אנחנו רוצים למשל לדעת מה הילד מייצג עבור אמו? האם האב מצליח להשפיע על הילד? האם מישהו מהם מגונן מאד עליו? לפעמים אנחנו פוגשים זוג הורים, שבתוך המשימה ההורית שלהם, שכחו איך זה להיות חברים, ולפנק אחד את השני. ובדרך כלל, יש גם את הסבים והסבתות, שיודעים לא מעט על הילד, אבל חוששים לומר את מה שהם רואים.

***

אנחנו מלווים את המשפחה, כדי הילד יוכל להשתלב בבית ספר (אם אפשר בית ספר רגיל), תוך שהוא גם מקבל את החיזוקים האישיים להם הוא זקוק, אך גם "דחיפה" להשתלב בחברת בני גילו בבית הספר, כדי שיהיה חלק מהחברה, ולא "הילד של האמא".

ההמלצה היא לא לכבד את ההתנהגות הכפייתית, ואת ההתפרצויות שאנו רואים לפעמים, וכן לכבד את ההשתדלות לסיים את זה, כדי שההשקעה בקשר הורים-ילד תהיה מבוססת על נתינה הדדית, ולא על דאגה אין סופית וחד סטרית.

לא תמיד פשוט להורים לשמוע, שהדרך שהם מאמינים בה פחות מתאימה, אולי אפילו מזיקה, לילד, להורים, לאחים. יחד עם זאת, צוות אַכְוָונָה נותן את המלצותיו בעקבות שיחות רבות והתבוננות מעמיקה ומורכבת, ולכן הן נופלות על אוזן קשבת ונשארות זמן רב בתודעת המשפחה. השינוי מגיע לעתים מיד, ולעתים לאחר זמן מה, אך הוא תמיד מגיע, ואז הוא מיטיב מאד, לא רק עם הילד עצמו והוריו, אלא גם עם אחיו, שמקבלים במהלך העבודה עם צוות אַכְוָונָה, את תשומת הלב הנחוצה.

ילדים שמדברים על מוות

ילדים רבים "מגלים את המוות" כפתרון, כדרך לברוח מהקושי שיש בחיים. ילדים אלו מגיעים לאַכְוָונָה כי הם דיברו על הרצון למות, או שעשו מעשה, שסיכן את חייהם.

האקט, המעשה, הוא תמיד הפגנתי, והוא מיועד לאחר, שהופך להיות לעד. המעשה מזעזע את האחרים, וזו בדיוק הכוונה של הילד, שישימו לב לסבל שלו.

האקט של הילד, בין אם באמצעות דיבור על המוות, ובין אם בניסיון עצמו, נעשה כי הילד לא יודע מה לבקש, ואיך לבקש. אקט שהוא "ניסיון התאבדות", מבטיח שתהיה פניה לאיש מקצוע, שכנראה היא פניה הכרחית, למען חקירה עמוקה של מה שקורה בנפש של הילד.

הקושי להבין מה קורה בנפש הילד, טמון בפער שבין מה שהילד טוען שמציק לו, התלונות שלו, לבין מהי באמת הסיבה לסבל שלו. אַכְוָונָה נכנסת לחקור את הסיבה לדיבור או למעשה, ביחד עם הילד והמשפחה.

אַכְוָונָה רואה בכל ניסיון התאבדות או דיבור על המוות, אמירה רצינית.

זוהי אמירה שכדאי להקשיב לה, ללא בהלה, אך בתשומת לב ובכוונה לעזור לילד להתחיל לדבר על הסבל שלו.

לא פשוט לילדים לחצוב לעצמם מקום בחברה. לא תמיד "הולך להם", לפעמים הם לא יודעים את הקודים החברתיים, לא סובלים את התחרות ונפגעים, מתבודדים, כועסים, נמנעים, עד שאי אפשר לסבול את הכאב הזה יותר…

הניסיון שלנו באַכְוָונָה מוכיח, שכשמשקיעים את כל הזמן הדרוש בשביל לדבר על מה שקורה אצל הילד ובתוך המשפחה, כאשר לוקחים ברצינות רבה את הכאב שלו בחברה ו/או בתוך המשפחה – נוצרת הבנה חדשה, ואפשר להתחיל לחשוב על סדר חיים חדש במשפחה. ואז, אפשר להפסיק לכעוס או להפסיק לרחם על הילד ולמצוא סדר חדש של תגובות חדשות, והתארגנת אחרת. בדרך הזו מופיעה תקווה, מתגלה מוצא, משהו חדש מתחיל להתרחש, משהו שאינו חזרה למעגל הסגור המתסכל שהיה שם קודם לכן.

ברגע שכל המשפחה מגויסת לעזור לילד, נוצרת תחושת הקלה, כתוצאה מההכרה וההשקעה בסבל של הילד ובזכות ההכרה ברצינות המסר ש"ביקש להעביר".

ההורים עומדים חסרי אונים מול התפרצויות הילד ולפעמים כואבים ביחד אתו. ההזדהות של ההורים עם המצוקה של הילד, חיבוק הדוב המגן מההתמודדות עם הקשיים, כל אלו רק מחריפים את הרצון למות. ההגנה הזו "מחזירה את הילד לרחם" ואינה מהווה נחמה לילד גדול. להיפך, גם אם "עוטפים" את הילד, אין בכך כדי לעזור לו להרגיש את החיים, לרצות להיות בהם, עם הדברים הקשים ועם הטובים שיש בהם.

באַכְוָונָה, אם כן, העבודה היא גם עם הילד עצמו וגם עם ההורים, המקבלים המלצות נכונות יותר ודרכים יעילות לעמוד מול המצוקה של הילד ולעזור לו.