מילים כדי לדעת

מאת: אנה גלמן

הורים פונים לעזרה, מחפשים מומחים לבעיה שיש לילד, ומנסים למצוא דרך לאבחן ולפתור את הבעיה. הם עובדים קשה, ומשלמים הרבה על מנת לאבחן את ההפרעה, את הבעיה התפקודית, את המגבלה. סובלים בשקט ועושים את כל מה שצריך…

אַכְוָונָה כגישה של עבודה עם ילדים ומתבגרים, נוצרה אחרי שפגשנו ילדים רבים שקיבלו את כל הטיפולים שהומלצו על מנת לטפל או לשקם את הבעיה, ועדיין משהו לא זז, משהו לא מסתדר, הילד לא מתקדם.

ואז הגענו למסקנה שכדאי לחקור לעומק ולהשקיע זמן כדי לראות מעבר לבעיה הנראית לעין. רצינו להקשיב, להתבונן, לפתוח עוד חלון. חלון שמסתכל מעבר לבעיה, חלון שפוגש את הסובייקט-ילד ואת הסובייקטים האחרים שאתו. אנחנו עושים א…ב…ח…ו…ן מאד איטי, שרוצה לפגוש את העולם הנפשי של הילד, של ההורים ושל הסביבה שלו.

כל סובייקט, כמו שביאליק קורא לנו, הוא ה"חי המְדַבר", ואם כך הוא חי, אם הוא לא רק אורגניזם, אז יש לו גוף, ובגוף שלו רשומים לא רק הDNA והליקויים, אלא גם חוויות החיים שלו, ושל האחרים שחיים אתו. מסרים וקודים אניגמטיים מועברים על יד האחרים המשמעותיים.

כל ילד הוא תמיד, יותר או פחות ממה שציפו ממנו. משליכים עליו רגשות ודעות קדומות, מפתחים נבואות לגביו, וזה מקבע אותו. זה מהווה מכשול נפשי שלא מאפשר שינוי ותזוזה. לפעמים מרחמים עליו, כל כך דואגים לו ועוטפים אותו בצמר גפן. ואולי האמת היא, שבעצם כועסים עליו מאד ומסתירים את זה באמצעות אהבת יתר כפיצוי, או שלא מוכנים לוותר על הילד שדימינו, ועובדים "עליו" 24 שעות ביממה.

*

בכנס להתפתחות הילד ושיקומו, כשהדגש הוא על "מחוברים", חשבנו שהחיבור בין אבחנה והכוונה, שאנו קוראים לו אכוונה עם אלף, יכול לתרום במשהו.

אמנם הילד הוא המתפתח, אבל אצל מי המפתח? ואיזה מפתח הוא צריך בשביל להצליח בדרכו לבגרות?

ילדים חיים בתוך אמבטיה של שפה. מדברים על הילד ואליו כל הזמן, וכך נבנה הדימוי העצמי שלו, כשיקוף של מה שהם שמעו וחוו. הוא מבין שאמא במועקה מתמדת לגביו, שהאחים מקנאים בתשומת הלב שהוא מקבל, ושהסבים מתקנים אותו כל הזמן כי הוא לא הנכד שציפו לו. לאט לאט הוא הופך להיות ילד-שהוא "סימפטום". רבים בגללו, מתגרשים בגללו, או למענו. אותו ילד יכול להיות "הילד של האמא", או "הבושה של האבא", ובדרך כלל הוא פותח תיבות פנדורה של ההיסטוריה של ההורים או של הזוגיות שלהם.

אם כך, מוטב לתת לבעיה לדבר, ואם היא מדברת מתגלה שיש משמעות לבעיה, כמו דלקת סביב הפצע, הסימפטום סביב הבעיה חושף מורכבות משפחתית. ישנה פנטזיה לא מודעת מסביב לאירוע: בעיה התפתחותית, בידוד חברתי, נסיגה בלימודים, מריבות בין אחים.

לפיכך, אנחנו מציעות להכיר את הילד הנושא מטענים, מה שבפסיכואנליזה אנחנו מכנים: להכיר את הפנטזמה של הילד הזה, שנושא חוטים שקופים שעושים פלונטר עם החוטים השקופים של ה"אחר".

עבדנו עם ילדה בת 8 והמשפחה שלה, וגילינו שהיא מאד מאד חכמה והיא מצליחה להפעיל טרור בבקרים על ההורים שלה. היא לא מגיעה לבית הספר, כי היא לא מוכנה לצאת מהמיטה אם אמא לא מרימה אותה על הידיים. אבל גם הבנו, מהצד השני, שהאמא לא יודעת איך להיות אמא של ילדה גדולה, והיא הופכת אותה, בלי לשים לב, לתלויה בה, לילדה קטנה, כי זה מה שהיא יודעת לעשות. גם האבא נכנע לאווירה הזאת.

על פי הפגישה הראשונה, שהיא בדרך כלל עם ההורים, מחליטים איך ועם מי להיפגש בהמשך: עם ההורים בנפרד? עם הילד? עם הילד והאמא? עם הילד בגן? עם הסבתא? חיי היומיום של המשפחה והתוכן של הפגישות מראים לנו את הדרך. זה נעשה במסגרת של 3 חודשים, עם שלושה אנשי מקצוע שונים, שעובדים בתקשורת זמינה ופעילה. 3 חודשים, זה הרבה זמן, ובזמן הזה קורה מה שלא תכננו, יש זמן להפתעות.

3 חודשים מאפשרים לבדוק מה קורה עם ההמלצות שלנו, איך מתמודדים איתן, ומה קורה בשדה של הילד: בבית הספר, בתנועה או בחוג. מי היא הדמות שיכולה לעשות קשר-ברית אתנו למען הילד.

אכוונה, היא אם כן "התערבות אבחונית מכוונת".

שלושה חודשים זאת השקעה, אבל זאת חקירה שחוסכת הרבה זמן של טעויות. במשך שלושה חודשים המטפלים זמינים לקבל את השאלות או את השיתוף של ההורים ושל המורים. שלושה חודשים, שהם זמן של התערבות במשבר. המורה יכולה להתקשר, וגם האמא מתקשרת ברגע של חוסר אונים.

*

הפיזיקה המולקולרית כבר הוכיחה שהגן לבד לא מספיק. יש את הסביבה של התא, שגם משפיעה מאד על הופעת המחלה. מכאן, ברור שהסביבה של הילד משפיעה על סביבת התא של הגוף-נפש של הילד, ושכל התא המשפחתי מאד משפיע, לטוב או לרע, על הילד. אם כן, איך זה שלמרות שכולנו יודעים זאת, עדיין נשענים בעיקר על אבחנות אורגניות בלבד?

טעינו כשחילקנו את הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה, מצד אחד, ואת הנוירולוגיה והחינוך מצד שני. שיטת הסלמי, פרוסות הנקניק, לא הטיבה עם הילדים והמשפחות. אינפלציה של נפש, או אינפלציה של רפואה, או אינפלציה של חינוך ואימון. במיוחד כשאין מספיק דיבור-הדהוד-למידה זה מזה, וכל אחד בחדר שלו, "החיבורים" חלשים כל כך, שפעמים רבות המטפלת הרגשית של הילד לא מכירה את המורה, והרופא לא שומע על מה שקורה בבית, כי הוא לא פוגש את העובדת הסוציאלית.

כשעובדים לפי הפרוטוקול, ללא התייחסות למבנה הנפשי של הילד ולמבנה של המשפחה, ההתקדמות היא כמעט בלתי אפשרית, כי מטפלים בילד התאורטי ולא בילד הממשי.

פעם עבדנו באופן מאד אינטנסיבי עם ילדה, שהשאלה שעלתה הייתה בקשר למסגרת לימודית בגיל התבגרות. שאלה לא פשוטה: חינוך מיוחד או חינוך רגיל? האמא מאד התקשתה לקבל את הילדה. דכאון ודחייה ליוו אותה מהרגע שהילדה נולדה. יצרנו קשר עם האבא, שהגיע לדבר אתנו ושיתף פעולה בתהליך. פגשנו את הילדה, שאלתי על החברות בבית הספר, והבנו שאין ושהיא מאד בודדה בהפסקות. באופן מפתיע היא שאלה אותי האם גם אני כשהייתי קטנה הייתה לי את אותה הבעיה? היא כל כך רצתה חברה לצרה, וגם תקווה!!!. הפיזיותרפיסטית פגשה אותה ביחד עם הפסיכולוגית ההתפתחותית, והגענו למסקנה שזאת ילדה שבעזרת כמה תרגילים נכונים תוכל להרגיש הרבה יותר טוב עם הגוף שלה, ואפילו תחוש שמחה בהפסקות. בנוסף קרבנו אותה אל הטבע, שיתפנו סוסים, ולא חזרה כפייתית הביתה לשיעורי בית, כדי לקדם אותה להיות תלמידה רגילה. היא תוכל להיות בחינוך רגיל, אבל בתנאי שיכבדו את הסינגולריות שלה. בלי הכחשות, ובלי אשליות, להשקעה הכי טובה, מתוך קבלה של מה שאפשרי.

לפני שבוע הגיעה לבית הירוק אימא שסיפרה שהילדה לא מדברת בעברית אלא רק בצרפתית, והיא מדברת עם הילדים בגן רק בסימנים, היא ענקית בזה. בגן הוחלט לשלוח אותה להערכה התפתחותית, בדיקה של קלינאית תקשורת, וגם בדיקה של מרפאת בעיסוק. למה? בשביל מה? היא קיבלה את הכותרת, של אילמות סלקטיבית!!! ואז? מה הבינו? באיזה צד של הקובייה לטפל? היא מדברת, רק צריך את הזמן של השיחה במשחק עם הילדה, לא בשביל לשחק, אלא בשביל לדבר, בשביל לגלות את הפנטזיה שיש לילדה על הבעיה שלה והפנטזיה של הריפוי. בעצם, להפוך את הבעיה לסימפטום.

*

בית ספר התחנן במשך כמה שנים שההורים יפנו לעזרה עבור ילד היפראקטיבי מאובחן עם בעיית "קשב וריכוז" שלוקח תרופה, תרופה שמרדימה אותו, אבל לא עוזרת לו. הילד סובל, המורה מרחמת עליו וההורים מאשימים את בית הספר.

בעבודה עם מורים, תמיד, ללא יוצא מהכלל, אני פוגשת מורים ומדריכים ומנהלים צמאים להדרכה ולשיתוף פעולה. מתברר שהיה פער ענק בין הילד לבין הילדים האחרים בתפיסת קודים חברתיים. הוואטצאפ שלו היה מוזר, עם תמונות מוזרות מאד, וההורים לא ידעו על זה. זאת אומרת, הם לא התייחסו לזה למרות שהמורה כן דיבר איתם על זה. מתברר שזאת הייתה בדיוק גם המגבלה של האבא. גם הוא לא הצליח בחיים המקצועיים שלו מפני שגם הוא לא מסתדר עם הקולגות-שותפים שלו. היה נוח לחשוב שהבעיה היא המורה, החברים בכיתה, או המוח. את התסכול הוא היה מוציא על האח הקטן שלו, במיוחד כי זאת "תגובת אפטר" של התרופה. צריך היה אומץ לפנות לתהליך של אכוונה שרוצה לדעת מה לא בסדר עם הילד, במקום מה לא בסדר עם החברה, ולגלות את הסימפטום שמאחורי הבעיה של "קשב וריכוז". התהליך עם המשפחה הזאת התאפשר כי זאת הסבתא שביקשה עזרה בשביל הילד.

*

זה הכרחי שהילד לא יהיה מי שנושא את כל המשקל על הגב שלו ושההורים ייקחו אחריות. ההורים לא אשמים, אף פעם. אני אף פעם לא חושבת שההורים אשמים במה שקורה לילד, אבל הם יכולים לעזור יותר או פחות, הם יכולים לנסות הורות יותר מיטיבה. התרופה לא נותנת כוון רק משתיקה, ובגיל הנערות רואים את המתבגרים הללו מחפשים סמים, או דרך אחרת להרגיע את הלחץ.

אני נזכרת בסיפור של ילד שאובחן כ"מוגבל", "על הרצף" ומי שהציל אותו זה אב הבית של בית הספר שאפשר לו להיכנס לחדר מחשבים, במקום להסתובב בחוץ חסר מעש. הוא היום בדרגה בחירה בחיל המודיעין בצבא. הילד הלא נורמאלי, הברווז המכוער על הרצף, הפך להיות ברבור מחשבים.

האבחנה הייתה נכונה, אבל ההכוונה הייתה חסרה.

האמת היא שעל זה חלמנו כשבחרנו את המקצוע שלנו, נכון? לא חלמנו להפוך לחיילים של מערכת שממהרת לתת אבחון, אלא להיות אמנים של המקצוע, לדעת לעשות הכי טוב. הכי טוב לסינגולרי לפרטי.

*

למה הכרחית האינטנסיביות בזמן אמת?

כדי לשלוח את הילד לבית הספר כל בוקר, נדרשת עמדה מאד ברורה של הורים שיודעים שזה חשוב, ושמעבירים מסר חד משמעי בקשר לזה. אבל בבוקר באים לידי ביטוי החולשות והכוחות, האמונות והתסביכים של המשפחה. זה גם קורה בערב לפני שצריך ללכת לישון. יש ערך ענק בהקשבה של איש מקצוע בזמן אמת, הדרכה זמינה, בשביל לשנות עמדה בזמן אמת.

זה לא יכול לחכות לפגישה של פעם בשבוע או פעם בשבועיים. זה דחוף, זה קורה עכשיו. ואנחנו שם, נוכחים כקול מלווה ומכוון ברגע אמת. זאת העמדה האתית שלנו, והיא הוכיחה את עצמה.

אחר כך מדברים על זה בפגישה.

אלו מילים בזמן אמת. רגע בו נאמרים דברים חשובים, ולפעמים, כמו בנס, מתרחש השינוי .

*

מה קורה עם סיום התהליך של אכוונה?

בסוף התהליך כל אחד מקבל סיכום של מה שאנחנו חושבים שקורה לו, ועל מה שכדאי שהוא ייקח אחריות, למה לתת תשומת לב.

ההמלצות הן לכל ילד וילד, במשפחה שהיא אחרת, לזוג, ולמורה של הילד הזה.

ביחד חוצים את האמונות והפנטזיות כל משפחה, כדי שהנבואה לא תגשים את עצמה, ויתאפשר שינוי וכוון חדש.