יאנוש קורצ'אק: בשם האב

זרעים של פסיכואנליזה

מאת: אנה גלמן

תודה על ההזמנה, כבוד הוא לי והנאה גדולה לגשת לאוצר הזה – הכתבים של קורצ'אק, שהם נביעה של ידע, חכמה, אנושיות וגם "פסיכואנליזה".

מה שהחלטתי לעשות זה לשזור בין קטעים של האומר של קורצ'אק לבין מחשבות פסיכואנליטיות שתהיינה מלוות בדוגמאות קליניות.

גיליתי, להפתעתי, איש מיוחד, מבין ענק ומסור לנפש הילד.

אני מאד מודה לך, אביב, על ההזמנה.

*

"אני חושש שלאה'לה תהיה זנזונת… אני מכיר את סביבתה, את הבית, את הרחוב, את קרוביה… אבל נטענו בה דברים השומרים על צלם האדם בכל מקום שהוא… הצלחנו להטביע חותם של שאיפה לשמור על טוהר מידות… אולי תינצל לאה'לה שלנו מהכתוב עליה בכוכבים, מגורלה המר".

קורצ'אק מדבר "על לא מודע" בלשון של כוכבים, הוא קורא גורל למה שהפסיכואנליטיקאים קוראים "נוירוזה", כלומר, להיות כלוא בתוך האותיות שנרשמו בלא מודע, הסימנים, שכמו חוטים שקופים, מנהלים את החיים של הסובייקט – מתוכו.

למה זה נרשם? למה "נדבק" לסובייקט מה שהוא ספג בילדות? למה הוא מזדהה עם מה שלא טוב בשבילו?

בתחילת החיים הילד שבוי בסביבתו, וקרוביו הם בבחינת "האחר הגדול". הקרוב הזה לפעמים מקריב את הילד מבלי להתכוון. האחרים המשמעותיים משאירים סימנים, ולפעמים פצעים, "בחי המְדַבר", כפי שביאליק כינה אותנו – דיברו אליו והוא שמע.

"תשוקתו של הילד היא תמיד התשוקה של האחר", אומר לאקאן. הוא רוצה שירצו אותו והוא יעשה הכל כדי שיאהבו אותו. עם האחר הזה הוא מזדהה. ממנו הוא מקבל את התווים, את הפרטיטורה.

לא כל זולת משאיר טביעות, אבל יש כמה אחרים, שמאחר והילד תלוי בהם, או בגלל שהם נראים בעלי ערך, הופכים ל"אחר", ונשארים רשומים בלא מודע.

קורצ'אק הבין שתפקידו להטביע רישום אחר, להיות "אחר" בשביל הילדים.

לא רק להיות מַסוּר אלא להיות מי שמוסר דעה וערך.

קורצ'אק הבין שתפקידו הוא להטביע רישום חדש, אבל כדי להשאיר רישום מחליף לרישום המקורי, הוא עצמו חייב להיות "אחר עם תשוקה", להגיע עם תשוקה למעמד שלו כמחנך. לא רק לחנך, אלא להיות מי שמעורר את תשוקתו של הילד אליו.

כדי להצליח עם "רישום חדש" כתחליף לרישום המקורי, נדרשת נוכחות שאינה דקלום של "עשרת הדברות".

הוא כותב:

"ילדים מגיעים לפנימייה עם פצעים מזוהמים שצריך לטפל בהם בסבלנות במשך חודשים, וגם אז יותירו צלקות, העלולות לשוב… שם תפגוש את כל ליקויי הגוף והנפש, בצד מערכת חיסונית חלשה…"

איך תורמים להחלמה?

איך לאהוב ילד?

מכיוון שלאהוב זה לא מספיק.

הטביעות-צלקות שבנפש נוטות להופיע שוב, לחזור. הטראומה חוזרת, הנפש נדחפת לחזור לאותה הטראומה. זה לא המוסר שיעצור את החזרתיות, אלא נוכחות, שהיא נוכחות אתית של בן אדם שאכפת לו, בן אדם שיודע לדבר את הכל.

*

"איך לאהוב ילד" הוא ספר של מחנך, רופא, פסיכואנליטיקאי ואָמן, שקודם כל שומע, מקשיב, מאזין, ואז מדבר עם הילדים על הכל, אפילו על החלומות שלהם. הוא גם צופה בהתנהגות שלהם עצמם, ומבקר את המשפחות שלהם, בדיוק כמו שפסיכולוג טוב אמור לעשות אם הוא מתכוון לעשות אבחון באמת. והוא גם קלינאי, כזה שמאפשר להעלות כל אירוע לסיפור-מעשה.

הפסיכואנליטיקאי פותח בשיחה גם על הדבר הכי נורא, הכי מרגיז, הכי לוהט, הכי מפלצתי – עוברים מהרגשי למישור הסימבולי, וכך לומדים לקרר את הדחפים ואת הרגשות.

לדעת להשתמש במילים כדי לפרק את הגוש של ההרגשות, של האמוציות, זו אָמנות. להיכנס עם המילה, "לתת ביס" עם המילה בממשי הרגשי. כנראה שקורצ'אק ידע לדבר בלי לחפור. אנחנו הקלינאים מרגישים רגע של התעלות כשאנחנו מצליחים לדבר עם ילד ללא צורך בחפירה. או אז הילד שואל: מה, כבר גמרנו? איך זה עבר כל כך מהר!!!

זה קורה כשאין לנו מסר מוסרי, אלא רק כמה דעות, אבל צנועות, לומר לו.

זאת אָמנות לפתוח בשיחה עם ילד. וקורצ'אק היה אָמן עם מצרך שלמרות שלא היה לו כי היה מאד עסוק, לא היה חסר לו: זמן.

היה לו זמן לשיחה, זמן להתעניין. כי צריך זמן ויכולת להאזין טוב, כדי להצליח לפרום את הפלונטר של הכאב, הזעם, הכעס, האלימות, העצב, המועקה. כדי לקרר ולהעביר את הטעינה הרגשית לסמלי, ל-אומר, למילה שעושה טוב.

*

מחנך, רופא, פסיכואנליטיקאי. אם כך, למה קראתי למאמר שלי בשם האב"?

בפסיכואנליזה לקאניאנית, אנחנו מבדילים בין: האבא המוליד, נקרא לו האבא הביולוגי, לבין האבא שנמצא בבית או לא, והוא דמות אב שפותח משולש, שאפשר לקרוא לו אדיפלי. זה הוא האבא הדמיוני-הדמות.

ויש את האבא שמשאיר "שֵם" = אומר, סימני דרך שאפשר להשתמש בהם בחיים, בשביל החיים, הוא מישהו שאפשר להזדהות אתו כי הוא יודע משהו. הוא "האב של השם".

זה מצוין כשיש התאמה בין האב הביולוגי, לבין הדמיוני והסמלי, אבל תמיד יש עוד אב, תמיד יהיו "שמות האב" נוספים, שמשאירים סימן "בבשר של הרוח". ואפשר לקרוא להם אב רוחני, שמות האב הרוחני שנרשמים בגוף.

יאנוש קורצ'אק הצליח להיות שם: יאנוש קורצ'אק, והוא השאיר שם, לנו בוודאי, וגם לילדים שגדלו בקרבתו.

רק מהסתכלות על התמונה שקיבלנו בהזמנה, מיד קולטים את הנוכחות של "שם האב".

אני מתארת לעצמי שזאת התשוקה של כל מחנך, כל מדריך וכל מטפל: להשאיר רישום, להשפיע, להשאיר "שֵם" לעצב במשהו את הזהות של הילד, להשאיר רישום משמעותי, להטביע חותם.

זה העיקר שבתפקיד המחנך.

לכולנו יש זיכרונות על אנשים משמעותיים שבדרך השפיעו על מי שאנחנו היום. הם לא הדמויות הראשונות של החיים, הם תוספות, תחליף יקר, שמאד עזרו לנו למצוא את הדרך. בעבודה הטיפולית תמיד מגלים לא רק את האחרים שהשאירו פצעים וסימנים טראומטיים אלא גם איזה מורה שהאמין, שנתן עוד הזדמנות, שלא וויתר על הילד. זה יכול להיות מדריך, חבר, אבא של חבר, סבא או סופר, או דודה.

קורצ'אק הצליח להיות "בשם האב" להרבה ילדים מתוך עמדה אתית.

הוא כותב: "לא תמיד הערכים של ההורה הם לטובת הילד, מותר לו, רצוי לו, לקבל דמות אחרת לחיקוי"

ואני מוסיפה, כי לא בכל משפחה הילד ירגיש שמכבדים את הפרטיקולרי, את הייחודי שלו.

עמדה אתית היא עמדה המכבדת את הייחודי של כל אחד בתוך חברה.

המוסר הוא לכולם, האתי הוא הסינגולרי.

הילדים בשביל קורצ'אק היו סובייקט "ייחודי" במוסד, לכן הוא פתח את "בית המשפט". הילד רוצה וחייב להשתייך לעולם עם אחרים, אבל לא כ"מישהו אנונימי", לא כמִספר או חייל שמקבל פקודות. "ילד זקוק לאהבה, וגם להערכה ולצדק", אבל גם להכרה. וקורצ'אק ידע לתפוס את המקום של ה"אחר" שרואה את הילד, אוהב אותו, מעריך אותו אבל גם מכוון.

"מתחת לתלבושת אחידה פועמים מאה לבבות שונים, כל אחד מהם-קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחרדה אחרות" כותב קורצ'אק.

הוא כתב לאמא: "אומרת את 'ילד שלי', אבל הילד משותף לאם ולאב, לאבותיהם ולאבות אבותיהם"

ושוב הפסיכואנליטיקאי! הילד נושא לא רק את הרישומים של ההורים, הוא לא שכפול של ההורה או של הסביבה, הוא מגיע עם רישומים של שושלת.

אנחנו, הורים, מטפלים, או מורים, אנחנו הקשת שמחזיקה טוב את המתח למען החץ, עד שהוא יהיה בשל לשחרור. אנחנו מכוונים והוא עושה את הדרך. אבל בזהירות: "כיצד להבטיח קיום ולא להכביד על המעוף, לחסן אך לא לייגע את הכנפיים".

"ילד הוא קלף המכוסה מהקצה אל הקצה בכתב יתדות צפוף"

הירוגליפים בלא מודע. כתב יתדות – סימנים שלא יודעים את משמעותם, אבל הם יודעים אותנו.

ודווקא בגלל הכתב הצפוף, יש לו לילד הרבה אפשרויות. אין דטרמיניזם, עדיין הכל אפשרי, יש אין סוף קומבינציות, וזה תלוי בקונטינגנטיות, שום דבר לא ידוע מראש. יש לו אין סוף אפשרויות של משחק בין מה שכתוב לו בקלף, מה שקרה בילדות, ומה הוא יעשה עם זה.

זה גורם לפליאה: איך מהמשפחה הזאת יצא ילד כזה?

"לפעמים הילד הרגיש העלה בדמיונו, שהוא אסופי בבית הוריו. והדבר ייתכן: אביו מולידו מת לפני מאה שנים".

זאת אמירה כל כך חכמה, וכל כך משחררת, כל כך סותרת את הדיבורים ששמים את כל המשקל על ההורים, או את השיח העכשווי של אימהות שמדברות על זה שלילד "אין אבא".

הרי האבא רשום בקלף.

ומה בקשר להרגשה של אסופי? גם פרויד ציין זאת, במה שהוא מכנה "הרומן המשפחתי של הילד הנוירוטי". יש איזה רגע שהילד לא מאמין שאלו הם ההורים שלו, הוא חושב שהוא בטח מאומץ, הוא לא מרגיש שייך למשפחה שלו.

זה הודות לכתב היתדות, זה "הידע הלא מודע", שיודע על הסובייקט הרבה יותר מי מה שהסובייקט יודע על עצמו.

אמנם, אין סיכוי לחוויה מתקנת, כי אי אפשר לתקן את העבר, אי אפשר לתקן אותיות. אבל כן אפשר להוסיף אותיות, או לחשוף את האותיות הרעות, את הקוד הרע. בפסיכואנליזה אנחנו קוראים לזה: "לפענח את הנוסחה", ולקוות שידע לעשות עם האותיות טוב יותר, לכתוב משפטים טובים יותר בחיים שלו.

פ.דולטו, פסיכואנליטיקאית, קראה למקצוע שלנו: "פסיכואנליזה עם ילדים". כמו קורצ'אק, שהיה "מחנך עם ילדים", גם היא דיברה ברדיו. הוא היה מגיע לרדיו בלוויית כמה ילדים, סיפר סיפור, ושוחח איתם על נושאים הקרובים ללבם. אחת מהמטפורות היפות של דולטו הייתה על תפקיד של האחר – מחנך כמי שיודע לגזום את הענפים כדי שהעץ יגדל חזק למעלה.

"שם האב" הוא ההיפך הגמור מלהיות "אב אדון" או מורה אדון. זה לא קשור לכוחנות, אלא ל"לדעת איך".

המחנך שקודם כל הוא "מענטש", שיודע להעביר אנושיות לילד.

ההבדל בין להעניש לבין ל-האניש, עושה את ההבדל הקטן והגדול בין אב אדון לבין שם האב.

*

"יש לך בן ברית נפלא, במיוחד אצל הילד, שאולי הוא עדיין לא בשל, אבל הוא עדיין רך וגמיש לשינוי"

מתבגר הנמצא בטיפול, מספר לי שהוא התייעץ עם אביו אם לקחת ריטלין או לא. בבית הספר אמרו לו שבלי ריטלין אין לו למה לבוא: "מה לעשות?", הוא שואל את אביו.

באופן מידי האבא ענה לו: "קודם כל שיהיה לך טוב!!!" ואחר כך הוא אמר: "אולי, אולי תיקח רק למבחנים".

המטופל הסביר לי שככה זה, אבא אוהב אותו הכי בעולם, הוא רק רוצה שיהיה לו טוב.

  • "ומה זה הטוב הזה?" אני שואלת.
  • "מה לא ברור לך? הוא הכי אוהב אותי, כמו כל אבא שרוצה שלילד יהיה טוב"
  • "מה זה אומר?"
  • "מה לא ברור לך?"
  • "מה זה טוב? איך תדע?"
  • "זה מסובך להיות פסיכולוגית!!! אתם מסבכים את הכל"

אני מספרת לו סיפור על אמא שאומרת לילדה שהיא הכי יפה…

  • "מה לא בסדר? ככה היא חושבת"
  • "מה יקרה אם יעדיפו בחורה אחרת?"

להפתעתי הגדולה הוא הבין את זה מיד. כנראה שמיד הוא התחבר לכישלונות שלו. למרות שאומרים לו כל הזמן שהוא הכי חכם, שהוא יהיה מנהיג, שיש לו פוטנציאל אדיר… דיברנו על הפער בין מה שאומרים לו שהוא, לבין מה שהוא הצליח לעשות עם כל הפוטנציאל: כלום. סמים, חברה, העיפו אותו מבית הספר…

  • "אז מה טוב בשבילי?" הוא שואל אותי

ואני אומרת לו, את הדעה שלי:

  • "אני חושבת שאחרי כל כך הרבה שנים של לא למידה, המוח קצת התנוון, הוא לא בכושר, וצריך לעזור לו עם ריטלין, אבל לא כל יום, כי מתרגלים…"
  • "זה סם נכון? אני מרגיש את זה בגוף!!!"

חשוב להבדיל בין "מה שטוב לו ומה שטוב". טוב לו זה הכיף, והטוב הוא אתי, וזה קשור לערכים. לומר לילד תעשה מה שטוב לך זה לשלוח אותו לגן עדן של תענוגות.

קורצ'אק כותב: "חייב אדם להיזהר שלא לערבב בין טוב לנוח" וילד טוב שנוח לו, גדל ללא כוח רצון, שלומיאל בחיים.

בפסיכואנליזה אנחנו מבדילים בין צורך ותביעה. מה שהילד תובע, זה לא מה שהוא צריך. אולי הוא חושב שהוא שצריך, ואם מספקים לו את מה שהוא תובע, נולד מה שקורצ'אק כינה: שעמום.

הוא כותב: "השעמום, נושא הוא למחקר יסודי"

"שעמום – חריף כמחלת קדחת, מתמשך, דלקתי, עם החרפות"

"שעמום – הרגשה עצמית רעה של הילד… שמביא לעודף אכילה, חוסר בשינה, כאב ועייפות"

"שעמום-אפטיה, אדישות, מיעוט תנועה, רפיון… הילד גורר רגליים… מגיב בתגובה עוינת על כל תביעה ממנו… קפריזי, לא ממושמע. השעמום לובש לפעמים צורה של פסיכוזה קיבוצית, הילדים נתקפים טירוף של שאון חסר תכלית, קטטות, כסאות שבורים… מהומה והאשמות הדדיות"

גאוני! לא?

פורטנייט.

כל כך פשוט הוא מתאר את המגפה של תקופתנו.

"אני מבין שלא לרוחי – לא רוצה, אין פירושו 'לא אעשה'. כי כל אדם נאלץ תכופות לעשות מה שהוא לא רוצה לעשות, לא אוהב לעשות".

כאשר "לא רוצה" הופך להיות "לא אעשה", הילד המפונק הזה מתמכר לפנטזיות של גדלות, מזדהה עם דמויות בטלוויזיה, מחקה אותן, והביטחון העצמי נופל ונופל למטה.

איך לאהוב ילדים?

כמו שתגורה אמר: "ללמד אותם לדוג"

בספר "כאשר אשוב ואהיה קטן", קורצ'אק מתאר את האירוע מול המנהל שמעמיד אותו בפינה, ומזמין אותו לבוא עם האמא למחרת. קורצ'אק שואל את עצמו: למה? למה להעציב את האמא? למה לא מדברים אתו, עם הילד? אבל הוא לא אומר כלום, כי הדמעות לא מאפשרות לו להגיד.

ובזמן שאני קוראת את המילים האלו, מגיעה אלי מטופלת, מורה בבית ספר, כשהיא מבולבלת מאד בגלל משהו שקרה לה עם ילדה.

היא יצאה מהחנייה וראתה ילדה בת 8 יוצאת מבית הספר ורצה בין מכוניות. והנה מכונית עוצרת, הילדה נופלת וקמה מיד. הנהג יוצא מהאוטו, בודק שהיא בסדר, וחוזר לאוטו. ואז, המורה צועקת אל השוער שיבוא מיד, כשהיא מצלמת את הלוחית. מנהלת בית הספר מגיעה, ולוקחים את הילדה פנימה. המורה התנהגה בנחישות ונכון, אבל הילדה לא חשבה כך, והתחילה לקלל אותה, לצעוק, ולהאשים אותה בכך שבגללה יתקשרו עכשיו לאבא שלה והיא תקבל מכות רצח. כן, היא לא עברה במעבר חצייה, היא מהרה לאוטובוס, אבל היא בסדר, בבקשה אל תספרו לאבא שלי!!!

לשלוח ילד לחדרו של המנהל זה אמור להיות לשם שיחה. שיחה שמדברת על הכל ומורידה מהלהט של העונג והחשק לעשות את זה שוב.

למשל, שיחות שמדברות על חשיבות השיעורים במקום לכתוב מיד באפליקציה החדשה "משוב להורים". כי מה באמת ההורים יצליחו לעשות עם המשוב היומיומי הזה? או להעניש או להיכנס למצוקה.

לקורצ'אק הייתה גם תיבה למכתבים לשם הידברות בכתב עם הילדים. כי לפעמים קל יותר לכתוב מאשר להיפגש. תיבת המכתבים מלמדת לחכות לתשובה. אבל קודם כל, הכתוב מחייב החלטה: לחשוב, לנמק. מי שכותב רוצה, מי שצועק רוצה לסחוט, אומר קורצ'אק.

ממה ילד יכול להיות מוטרד כשהוא לא פנוי ללימודים?

ילדים מודאגים מהעתיד, מהמצב הכלכלי בבית. הם עסוקים עם המוות, המוות של ההורים, המוות בחדשות. הם מודאגים מהתקפי הזעם של האמא, ממבט הרצח של האבא. ובמיוחד הם מודאגים מהמקום שלהם ברשת החברתית – האם הם מקובלים, שקופים או תחת חרם. המורה-מחנכת אמורה לדעת איך לדבר עם כל ילד על מה שמטריד אותו. זאת לא סיבה לטיפול, אבל כן לשיחה טובה. הילד גם מתחיל להשוות… עיניו רואות בתים אחרים… ולעיתים מפתחים הגנה טראגית של אשליה, שבה רוצים להאמין אבל גם מתחילים לפקפק. (קורצ'אק).

בהתחלת העבודה שלי עם ילדים בירושלים, הביאו לטיפול ילדה שלא הצליחה להירדם בלילות… להפתעתי היא מיד סיפרה לי למה, ואמרה לי שהיא לא יכולה לספר את זה לאמא שלה.

יש תפילה כל בוקר שצריך להודות לאלוהים על זה שהוא החזיר לנו את הנשמה, והיא פוחדת שהוא ישכח להחזיר לה.

הילד צריך לעשות בעצמו את תהליך הפרידה והאבל. במקרה הזה להפסיק להאמין בתפילה הזאת, או להפסיק להתפלל זה הרגיש כמו בגידה. אבל ברור שזה מקרה "קליל" של התפתחות וספק. ילדים צריכים להשלים עם הורה שעוזב את הבית ולא דואג להם יותר, אמא ששוכבת בדיכאון חסרת אונים, אבא שמרביץ, שהוא שיכור בבית, כל החיים האלו הם לא בטוחים בכלל.

הילד מנסה להבין אותם, לא בשביל לסלוח, אלא בשביל שימשיכו להיות ההורים שלו. זה לא יכאב פחות כשהוא מדבר על זה עם המחנך שלו, אבל הוא יהיה פחות לבד. אבל זהירות, הילדים הם חכמים והם לא רוצים אמפטיה או רחמים, הם כן רוצים לדבר ולחשוב על מה שקורה להם, לדבר עם מי שלא רץ לכעוס על ההורים או להלשין עליהם, פשוט לדבר, לספר, להבין.

קורצ'אק ידע על אי הצדק שבחברה. הוא ידע שבמשפחות עם מצוקה כלכלית ההורה יכול להיות מאד אלים. הוא ידע על הילדים המוזנחים, ולא חשב לשפוט את ההורה, אבל גם נתן להבין שלא ככה אבא צריך לנהוג.

כל ילד בעיתוי שלו צריך לעזוב את ההורים, כשהוא מוכן רגשית לוותר על האידיאל. גם כשהם בפנימייה הם צריכים עדיין להרגיש שיש להם את ההורים שלהם. הם לא ימהרו להאשים אותם והם לא יכולים לוותר עליהם. וזה מסביר למה הילדים במשפחות אומנות ובפנימיות תמיד רוצים לחזור להורים, הם שומרים על מקום ההורה במבנה הנפשי שלהם.

ההורה הוא האחר, ולכן במשפחות אומנות הילדים חיים עם האחר בהשהיה, בדרך כלל אין אחר, אין שם האב בשבילם במשפחה אומנת. זה רק מקלט.

פעם עבדתי עם ילד מאור שלום, שהביאו אותו לטיפול בגלל סימנים כחולים שהיו לו על הגוף, כנראה כתוצאה מנפילות. הסימנים נראו בדיוק כמו החבלות הכחולות שבגללם הוציאו אותו מהבית כי האבא נהג להרביץ לו.

מוזר מאד. מה הוא מנסה לומר? שלא בגלל האבא החבלות הכחולות? או שאולי הוא מתגעגע למכות של אבא?

והוא הסביר לי שלא לאבא הוא מתגעגע אלא לאמא, והוא רוצה להיות שם ולשמור עליה.

  • "אבל מה תעשה כשאבא יוציא את החגורה כדי להרביץ?"
  • "כלום אי אפשר לעשות. הוא שם את המפתח על המקרר, אמא הולכת לחדר מבוהלת. והוא סוגר את החלונות. אבל הכי כואב זה להיות רחוק מאמא"

כן, זה סיפור טראגי, דמוני, אבל אפשר להבין.

האם הוא משתוקק לאב שרוצה להרוג אותו במכות, למה?

כי זאת התשוקה של האבא, זה הבית שלו, המקום בו התשוקה היא לא אנונימית?

הוא שייך להורה הזה, הוא חש בגוף את ההשתייכות שלו. הגוף מתגעגע לחגורה של האב. זה נורא אבל צריך לנסות להבין את זה כדי לתת לזה מילים.

הילדים תמיד מוכנים לתת הזדמנות נוספת להורה. הזדמנות שתמיד מסתיימת ברע ושוב מסתיימת באותה התגלית המרה.

הכרתי בחור אחד שפשוט אימץ לעצמו הורים, ההורים של החבר שלו בבית הספר. גם כשהוא כבר עבר לגור בפנימייה הוא התייעץ איתם על המון דברים. הם ספרו לי בהפתעה גדולה איך זה קרה, ואיך הם לא יכולים לסרב כשהוא מתקשר לבקש עזרה. הבחור הזה סיפר לי שבפנימייה הייתה מורה אחת, יעל, שהצילה את חייו. הודות לה הוא גילה שהוא לא מפגר כמו שחשבו, ועכשיו הוא חייל.

*

ויש לנו את קורצ'אק הרופא

קורצ'אק שידע שהרוח והגוף אחד הם. "הפסיכוסומה" שייכת תמיד למישהו שהוא יחיד. המחלה אולי מוכרת אבל אצל הילד הזה היא אחרת. המועקות והחרדות פוגעות במערכת החיסונית תמיד אחרי הביקור כרופא, הוא היה נשאר כדי לדבר ולשחק עם הילדים.

הילדים העניים הם רפי-אונים, הוא כתב.

לאCBT וגם לא כימיה למוח. אלא שיחה. כי הגוף הוא הרמקול של האימה שלא קיבלה מילים, של הפחדים שלא ניתנים להיאמר, או של הגעגוע למישהו.

הוא היה רופא עם ילדים.

איך מתים? שאל ילד שכאשר היה תינוק בן שנה מת עליו אביו ממחלה. (אני נפעמת מהביטוי הזה).

"…החיים הם נסיעה… יותר ארוכה מנסיעתנו לוורשה… ולא יודעים מתי ובאיזו תחנה כל אחד יורד… בשעת הנסיעה יורדים מהרכבת בתחנות שונות האנשים האהובים עלינו… בתחנות שונות מופיעים נוסעים חדשים… ברכבת יש אי שוויון ורשעות: יש מחלקות שונות… אבל כולם כולם, גם השבעים וגם הרעבים, גם השמחים וגם העצובים, גם הטובים וגם הרעים, נוסעים ואינם יודעים מתי יגיעו אל תחנתם האחרונה. בתוך מוחנו נשארות תמונות של הנפטר ומעשיו.

…היו זמנים שרציתי למות, כדי לראות את אמא שלי. רציתי לקפוץ מן הרכבת, אבל החלטתי לנסוע ברכבת עד שאגיע לתחנה שלי"

המטפל הדגול לא שואל על מחשבות אובדניות, הוא פשוט מספר אותם.

זה ההבדל בין הפסיכואנליטיקאי יאנוש קורצ'אק והפסיכיאטר שיאבחן דכאון וימליץ על רספרדל!