אמא – את שלי

אמא מלאת חיים מגיעה עם שני ילדים: ילדה יפה  בת 3 וחצי וילד בן שנה וחצי. שני הילדים המתוקים מסתובבים בחלל בחופשיות, אבל הילדה  רצה כל הזמן  אחרי האח שלה, מחבקת אותו ועוצרת אותו בריצתו. הוא מרגיש מאד בבית בחלל החדש, והיא כל הזמן רודפת אחריו ומחבקת אותו.

ואז הוא מגלה את הדלת החוצה ומנסה לפתוח אותה. הוא מקשיב טוב לכל מילה שלי על כך שהוא לא יכול לצאת החוצה לבד.הוא  מבין כל מילה, אבל מיד באה אחותו, תופסת אותו ומרחיקה אותו מהדלת בחיבוק.

יש לתומר אמא גדולה ועוד אמא, שתי אמהות, אבל למה? הרי תומר מבין מילים, מבין טוב.

"אין לך כורסאות פה" אומרת האמא, "בבית הוא מיד עולה על הכורסאות, לא משנה לו כשאנחנו אומרים לו שאסור. הוא מטפס וזה מסוכן."

גם היציאה מהדלת החוצה היא מסוכנת, אבל נדמה לי שהוא מבין אותי ולא יוצא.

ואז תומר מתקרב אל הצבעים שעל השולחן, לוקח את כל הקופסה והופך אותה על הראש שלו וכל הצבעים מתפזרים על הרצפה. אני מסתכלת על זה באדישות, והאמא שואלת אם מותר לו, אם אני מרשה לו.

"את הצבעים? וודאי, למה לא? את הדלת לא, כי זה מסוכן. הצבעים הם בשבילו, אפשר גם לצייר וגם לשפוך."

ואז הוא רוצה להוריד את הסנדלים ושתי האמהות כבר רצות לעזור לו. אני עוצרת אותן ומבקשת לתת לו לבד. הוא מצליח ואז הוא מגיע לשלט, אני מסבירה לו, וגם האמא שזה חשמל ואסור, והוא מבין מיד.

האמא שואלת על הגן של הילדה, כי בשכונה יש גן מצוין, אבל היא תצטרך להיות עם ילדים גדולים יותר, והגן השני הוא עם ילדים יותר קטנים. האבא חושב שזה יכול להלחיץ אותה להיות עם גדולים, ואני חושבת שטוב מאד שהיא תהיה עם גדולים ולא עם קטנים, כי אז היא תמשיך להיות אמא של הקטנים. להיות עם ילדים גדולים זה ידרוש  ממנה להיות ילדה גדולה.

בינתיים תומר מוצא את בועות הסבון, והאמא מסבירה שהם יכולים לעשות בועות בחוץ, במרפסת.

אני מסבירה לו, שאם הוא ימצא את הסנדלים, הוא יוכל לצאת עם אמא. אבל הוא רוצה לצאת יחף. אני אומרת לו למצוא את הסנדל השני, והוא מוצא. האמא יוצאת איתו עם בועות הסבון. באותה השנייה הילדה מגיבה בהתקף בכי ובחרדה על זה שהם במרפסת. האמא אומרת לה לנעול את הסנדלים ולבוא, אבל היא בהתקף ונשארת עם הסנדלים ביד. היא  לא מצליחה לנעול אותם, לא מצליחה לצאת וגם לא להפסיק לבכות.

האמא נשארת משותקת, הקטן עם הבועות בחוץ והגדולה צורחת כאילו נטשו אותה. אין אפשרות  לדבר ולהסביר לה שתנעל את הסנדלים ותוכל לצאת. אבל היא גם לא יוצאת יחפה. פשוט משותקת. האמא כועסת ואומרת לי:

"טוב שהכל יוצא החוצה. עכשיו תוכלי לראות איך זה. הם לא נותנים לי שנייה, כל אחד רוצה משהו ממני. אני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר, אבל אני בטוחה שזאת אני. למה יש להם חרדת נטישה? הרי אני מאד שם, והיא רואה אותי"

הילדה נרגעת רק כשהאמא נכנסת ביחד עם תומר. הם מחזירים לי את בועות הסבון. גם אם זה  חרדת נטישה או אם זה קינאה או רצון לשליטה, חשוב מאד להגיב מאד ברוגע, כי באמת אין סיבה לבהלה כזאת, וחשוב לשדר שהכל בסדר.

"אני חושבת שבכית כי הרגשת קינאה שאמא עם תומר ולא איתך, את רוצה את אמא שלך."

"לא, לא הרגשתי ככה".

*

איך אמא כל כך נוכחת וכל כך אמפטית ומסורה לילדים שלה הגיעה למצב שהילדים חרדים לאבד אותה?

מתי לחבק ומתי להרגיע במילים ובשיחה, כדי שתינתן  לילד האפשרות להרגע בעצמו ולא בשל המגע והחיבוק שפותח מעגל סגור?

לאהוב את הילד בעזרת  מילים מרגיעות, זו דרך הרבה  יותר טובה לתת הרגשה של עצמאות ושל יכולת.