כל הזמן אומרים לי לא-ולא נמאס כבר

יפיפייה, ששמה טופז, ילדה בת שנתיים, שהאמא שלה מספרת שכבר בהריון הרגישה שיש לה ילדה מלאת חיים. עכשיו היא מבינה שיש לה ילדה מדהימה.

בזמן האחרון האם חוששת שהיא מפריעה לה, כי היא מוצאת את עצמה ואת האבא אומרים לה "לא" לעיתים קרובות. האמא מרגישה שזה לא נכון לעשות, אבל לא מצליחה להתאפק. טופז שומעת את ה'לא' ובוכה ואומרת: "לא, לא, לא, לא".

שתיהן מאד נינוחות. הילדה סקרנית ומיד מתחברת למשחק. היא מלאת חיים ובאותו הזמן גם רגועה, מרוכזת, ומתוקה מאד בדרך שלה. היא  ניגשת לכל מיני דברים: שלטים, חשמל, זכוכית, בלון, בובה. בסוף היא גם מגיעה לתיק של אימא ושוב שומעת  "לא, זה אסור".

"למה?" אני שואלת.

אני מבקשת אישור, בכל זאת, להסתכל ולהוציא את הכל מהתיק של אימא, זה כל כך מסקרן!!! והיא עושה את הכל  בעדינות!!! אני  נותנת שם לכל חפץ: מפתחות, כרטיסים, ארנק לכסף, מגבונים, פתקים, עט ("אבל לא לפה"), קרם ידיים ….

מיד הבנתי שטופז בצדק מתעצבנת על הלא והלא והלא, כי היא לא מבינה למה אסור. פשוט  צריך לתת לה משהו חלופי. את טלפון הצעצוע שלה, את השלטים מפלסטיק שלה, את האלטרנטיבות המדליקות שיכולות לשמח אותה ולהשאיר אותה עם הרגשה שהיא בסדר גמור, שיש סיבה למה לא מאפשרים לה. אבל מיד  להציע לה משהו חלופי.

כדאי להתאמץ בשבילה, חבל לדכא אותה. היא ילדה מדהימה ויש לה תשוקה, חבל לדכא זאת.

ברור שאפשר להבין למה באופן אוטומטי המילה שיוצאת היא "לא", אבל טופז היא ילדה "אש", אך אש טובה והיא מרגישה שמדכאים אותה. כדאי להתאמץ ולמצוא ולהמציא אלטרנטיבה, מגיע לילדה המדהימה הזאת שיגידו לה כן.

היא לא בודקת גבולות, כמו שהאמא חושבת, היא פשוט מאד ערנית וצריך גם לכבד את התשוקה וגם לכוון אותה למשהו אחר.

*

נכון שהילדים  זקוקים לנסיון של ההורים כדי ללמוד מהם מה מסוכן ומה רע. הם זקוקים לחכמה, אבל איך להעביר חכמה ללא כוחנות? יש מצבים בהם הלא הוא הכרחי, כי יש סיכון. אבל יש מצבים שמדובר בהתנסות שמבקשת הכוונה או הדרכה, אבל לא איסור וגם לא כעס. כדאי להשקיע באיסור שהוא הכרחי ולא לעשות אינפלציה של "לא", כי זה מאד מבלבל וגם מעצבן.