הצלת לי את הנכדה

לבית הירוק מגיעה סבתא שרה עם נכדתה.

סבתא צעירה, אבל נראית עייפה ובמצוקה. הנכדה כבת ארבע.

"אמא של שני מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי כבר מספר שבועות. היא נכנסת לבית החולים ויוצאת משם מדי פעם, לאישפוזים קצרים או ארוכים. יש לה עבר של התמכרות לסמים, והמצב הנפשי שלה הדרדר בשנים האחרונות. כך שאני בעצם מגדלת את שני עם בעלי".

"אני רואה שלשני קשה ואני לא מצליחה לגמול אותה מן המוצץ ומן החיתול. אני מודה שאני לא כל כך עקבית עם ענין הגמילה, כי היא בוכה הרבה ורואה את אמא שלה עוזבת מדי זמן וחוזרת באופן פתאומי. ואז בלילה שני מגיעה למיטה שלי ואני נותנת לה להישאר".

"לאהוב את הנכדה שלך זה לאפשר לה לגדול ולא לרחם עליה" אני אומרת.

אחרי כמה ימים פגשתי במקרה את הסבתא ברחוב. היא פנתה אלי ואמרה לי: "היצלת לי את הילדה. סיפרתי לה את כל האמת על אמא שלה, ואז הלכנו לעיר והשארנו בעץ המוצצים את המוצץ שלה. אחר כך קניתי סיר ותחתונים. היא פשוט נהנית ללבוש את התחתונים החדשים שלה, היא לגמרי ללא חיתולים."

*

רגשות אשמה או דאגת יתר של המבוגרים יכולים לקבע אצל ילדים צרכים שהם לא נחוצים כבר, הם רק נותנים אשלייה של בטחון, שיש משהו שלא משתנה, משהו קבוע מול העולם המשתנה והלא מסודר. אבל טקסי הבטחון האלה לא באמת מקנים בטחון. הם מפתחים תלות מיותרת בדברים ובהרגלים שכבר לא נחוצים.