ופתאום – הילדה לא ישנה

תהל, אמא של רנה, מגיעה לבית הירוק כשהיא מאד נעימה ומחייכת, אבל היא נראית עייפה. אני מבחינה בתפיחה קטנה על בטנה. כעבור כמה דקות היא מספרת, שבאה לדבר על כך שבזמן האחרון רנה והיא כמעט לא ישנות. "עד לפני שבועיים עדיין הנקתי אותה, אבל הייתי חייבת להפסיק. מאז היא עומדת במיטה, צועקת, בוכה ולא נרדמת".

אני שואלת: "למה החלטת להפסיק להניק?"

היא משיבה: "בגלל שאני בהריון".

"רנה יודעת?"

"לא, עדיין לא סיפרתי לה. אני לא יודעת מה היא מבינה ואיני רוצה שהיא תפתח ציפיות. יש עוד זמן רב."

זמן רב להולדת התינוק, אבל מעט זמן להיפרד מהציצי.

אני פונה לרנה, ואומרת לה: "שמעתי שאת בוכה בלילה, כי את רוצה את הציצי שאימא נתנה לך בלילה לפני השינה. ופתאום אין ציצי וזה חסר לך. אימא תספר לך הלילה למה היא כבר לא נותנת לך, היא תספר לך את כל הסיפור"

אני מציעה לאמא, לתת מילים למה שקורה. להגיד לרנה שיש לאמא תינוק בבטן ושהוא יהיה אח שלה. היא צריכה לשמור את החלב בשבילו, כי הוא מאד קטן והיא כבר גדולה ויכולה לשתות מכוס. "כל ערב לפני השינה, בזמן שאת מספרת לה את הסיפור, היא יכולה להחזיק כוס ביד ולשתות" אני אומרת לאם.

אחרי שבוע האמא חזרה עם רנה וסיפרה, שכבר כמה לילות אחרי הסיפור היא נרדמת.

*

השינוי הפתאומי, ללא כל הסבר, השאיר את רנה בחרדה. אימה ללא מילים, אובדן ללא הסבר.

נכון שיש זמן והילדה עדיין לא מדברת, אבל היא מרגישה שינוי ויכולה להבין מילים. רק באמצעות מילים האובדן מקבל משמעות והגעגוע נעשה נסבל יותר.

רק מילים יכולות להיות מגן נגד המועקה והפחד בשל הלא נודע.