הבית הירוק – מקום לאירוח במילים

מתחילת החיים, ועוד קודם לכן, התינוק חי ושוחה באמבט של מילים.

בנוסף למבט, לליטוף, לנשיקות, לחום ולריחות – הוא שומע את מה שאומרים לו, ומה שאומרים עליו, שומע שקוראים לו בשמו, ושלמבוגרים יש גם שמות ותארים: אמא, אבא, והשמות של האחים.

קוראים לו ב"שם", שבהתחלה הוא צליל, אבל מהר מאד הוא מזדהה עם השם, מבין שככה קוראים לו ומבין שלאחרים אין את אותו השם, והם נקראים אחרת.

בדרך זו הוא מקבל תחושה של "אני" ו"אחרים".

מהר מאד הוא מבין שכדאי לבכות כדי לקבל את מה שהוא צריך, או אולי לא צריך, אבל מאד רוצה, או אולי לא בדיוק צריך, אבל מאד מתחשק לו. הוא מבין שהוא תלוי במישהו, שמצפה ממנו למשהו, והוא קולט את מה שרוצים ממנו בלי שיגידו לו.

הוא לא "אחד" עם האמא, הוא גם מבין שהיא-שהוא לא תמיד נמצאים או באים כשהוא רוצה. הוא מתחיל לבכות, כי האם חסרה לו, היא לא באה מיד, היא נפרדת ממנו.

הוא מתחיל להיות סובייקט בגוף שלו, אבל הוא כבר לא רק גוף של צרכים, הוא מתחיל להנות ולסבול, ולא רק כי הוא רעב או כואב לו. הוא לומד להרגיש מתוסכל. מהר מאד הוא מתחיל להיות לא מרוצה, וזה בכלל לא רע שהוא יהיה מתוסכל. אם הוא ידע להיות מתוסכל, הוא גם ידע להיות מסופק.

כמו שפת חרטומים נרשמים בגוף, באותן השנים הראשונות, הרגלים ונטיות, טביעות שמעצבות את האופי ואת העצמי של הילד-ילדה.

*

כשבאים לבית הירוק, הסימנים של ראשית החיים, כמו ציפיות וחששות, מתגלים בביקור. דרך דיבור ומשחק אפשר ללמוד על סגנון הדיבור ועל הקשר שנוצר בין ההורה והפעוט. לפעמים בביקור אחד, לפעמים בכמה ביקורים.

אנחנו מקיימים דו-שיח עם ההורים והילד, בזמן הכרונו-לוגי מגיל אפס עד ארבע, כדי להשפיע כבר בהתחלה.

"הבית הירוק" מנסה לסייע במשברים עכשוויים ולמנוע משברים בעתיד.

והדרך היא – במילים.

ההורה מספר את הסיפור במילים והילד משחק את הסיפור שלו במעשים.

אנחנו מאמינים שדיבור מוקדם על החששות, האמונות והפחדים של תחילת החיים מהווה מעין חיסון נפשי, שמונע בעיות בעתיד. השיחה והמחשבה המשותפת על השאלות הקטנות ימנעו "סימפטומים בעתיד".

מנסים למצוא את המילים כדי לספר לילד את מה שמפריע לו או מטריד אותו. מדברים על קינאה, על אשמה, על געגוע, על מה שקורה במשפחה. בבית הירוק יש את כל הזמן הנדרש למציאת המילים המדויקות לאמירת הדברים.

*

איך נראה ונשמע ביקור בבית הירוק?

אתם מוזמנים לקרוא בסיפורים הבאים.

 

ופתאום – הילדה לא ישנה

תהל, אמא של רנה, מגיעה לבית הירוק כשהיא מאד נעימה ומחייכת, אבל היא נראית עייפה. אני מבחינה בתפיחה קטנה על בטנה. כעבור כמה דקות היא מספרת, שבאה לדבר על כך שבזמן האחרון רנה והיא כמעט לא ישנות. "עד לפני שבועיים עדיין הנקתי אותה, אבל הייתי חייבת להפסיק. מאז היא עומדת במיטה, צועקת, בוכה ולא נרדמת".

אני שואלת: "למה החלטת להפסיק להניק?"

היא משיבה: "בגלל שאני בהריון".

"רנה יודעת?"

"לא, עדיין לא סיפרתי לה. אני לא יודעת מה היא מבינה ואיני רוצה שהיא תפתח ציפיות. יש עוד זמן רב."

זמן רב להולדת התינוק, אבל מעט זמן להיפרד מהציצי.

אני פונה לרנה, ואומרת לה: "שמעתי שאת בוכה בלילה, כי את רוצה את הציצי שאימא נתנה לך בלילה לפני השינה. ופתאום אין ציצי וזה חסר לך. אימא תספר לך הלילה למה היא כבר לא נותנת לך, היא תספר לך את כל הסיפור"

אני מציעה לאמא, לתת מילים למה שקורה. להגיד לרנה שיש לאמא תינוק בבטן ושהוא יהיה אח שלה. היא צריכה לשמור את החלב בשבילו, כי הוא מאד קטן והיא כבר גדולה ויכולה לשתות מכוס. "כל ערב לפני השינה, בזמן שאת מספרת לה את הסיפור, היא יכולה להחזיק כוס ביד ולשתות" אני אומרת לאם.

אחרי שבוע האמא חזרה עם רנה וסיפרה, שכבר כמה לילות אחרי הסיפור היא נרדמת.

*

השינוי הפתאומי, ללא כל הסבר, השאיר את רנה בחרדה. אימה ללא מילים, אובדן ללא הסבר.

נכון שיש זמן והילדה עדיין לא מדברת, אבל היא מרגישה שינוי ויכולה להבין מילים. רק באמצעות מילים האובדן מקבל משמעות והגעגוע נעשה נסבל יותר.

רק מילים יכולות להיות מגן נגד המועקה והפחד בשל הלא נודע.

אני בוכה כי יש מי ששומע אותי

עדי הגיעה לביתם של טליה ויואב לפני שישה חודשים מרומניה. היא כמעט בת שנה.

טליה מספרת על בית היתומים עם הקירות האפורים, עריסות המונחות זו לצד זו, וכולם בשקט, לא בוכים. היא רק הצביעה על עדי, שהייתה עטופה בשמיכות, חיבקה אותה בזרועותיה והן הלכו.

בהתחלה הכל היה שקט ונעים, ועכשיו היא בוכה, בוכה הרבה, ושום דבר לא עוזר להרגיע אותה.

אני דווקא רואה בזה סימן חיובי ואומרת לטליה: "תדמייני שהלכת לאיבוד במדינה זרה, אין לך מפה ואת לא מבינה את השפה. ברגע שמישהו ניגש לשאול אותך אם את צריכה משהו, כמעט בטוח שתתחילי לבכות".

אני ניגשת לעדי ומספרת לה: "את נולדת במקום רחוק ואז הגיעה אמא לקחת אותך הביתה, אבל את לא יודעת איפה את. טליה ויואב הם ההורים שלך לתמיד ויש לך חדר בבית לתמיד, את גרה בישראל והשפה שאני מדברת היא עברית."

ואז אני מסבירה לאמא, שעדי מבוהלת ולא מבינה איפה היא, ונראה לי שחשוב לספר לה שוב ושוב איפה היא. היא תבין אותך מעבר למילים. והיא בוכה כי יש מי ששומע, יש מי שהיא חשובה לו.

*

במפגש הראשון עם ילד קטן שלא מדבר, יש תחושה מוזרה כשמדברים אליו. אבל הילד מבין שפה, גם אם הוא לא מדבר אותה. הוא לא מבין את המשמעות של המילה, אבל כן את המשמעות של האמירה. מעטפת של מילים מאד מרגיעה, אפילו יותר מחיבוק או החזקה בחיק, מילים שמצילות  אותו מהבדידות, אבל משאירות אותו עם כל סימני השאלה. צריך לחפש את המילים, לאמר את מה שהילדה, כנראה, מרגישה, אבל לא מבינה.

"לא תינוק, לא תינוק"

ההורים של רומי ואופיר מגיעים לבית הירוק. בידו של האב, אבי, סל-קל ובתוכו אופיר, תינוק רך כבן חודש, ישן בשלווה. רומי מגיע גם הוא, ידו אוחזת ביד אמו, נלי. נלי מספרת:

"מאז שאופיר הקטן הגיע הביתה, רומי צועק כל הזמן "לא תינוק, לא תינוק"! הוא צורח ומתפתל על הרצפה, ממש קשה לראות אותו כך, תמיד היה כל כך חייכן".

אני שומעת את הדמעות חונקות את גרונה, כואבת את כאבו של בנה. רומי עוזב את ידה של אמו והולך לשחק בחדר. (אני רואה בזה סימן משמעותי: מי עצוב פה?). הוא מוצא תוף ומתופף עליו, כשהוא מסתכל עלי ומעביר את מבטו ממני להוריו ובחזרה.

"אתה מנגן מאד חזק… ולפעמים כשהתינוק ישן זה יכול להעיר אותו ואז אסור לנגן… וזה מאד מעצבן אותך. אתה לא ביקשת שיבוא תינוק, ההורים רצו עוד ילד."

בשיחה עם ההורים הבנתי שהם אפילו מרגישים אשמים שקלקלו לרומי כשהביאו תינוק. האמא עצובה מאד, כאילו היא קצת מתחרטת ולא יודעת להסביר לעצמה למה היא עשתה זאת. למה זה טוב?

"באמת למה? בטח יש לכם סיבות טובות למה רציתם ילד נוסף."

ואני מבקשת לחשוב ביחד איתי למה הם רצו עוד ילד במשפחה.

הם חוזרים אחרי חודש, כשחל שיפור משמעותי בהתנהגותו של רומי. הוא כבר לא בוכה, אבל הוא מאד מקנא. עכשיו צצה בעיה אחרת, רומי מפחד מאריה שמופיע בלילות והוא לא מצליח להרדם.

רומי מתרוצץ בחדר, מרים צעצועים ומועך אותם, הוא נצמד לאחיו ומוחץ את זרועו בחוזקה. אני אומרת:

"איזה ילד-אריה חזק הגיע היום!"

רומי עזב את זרועו של אחיו ונכנס לתוך בית קטן. אני עומדת בחוץ ואומרת לו מבעד לחלון, שיכול להיות מאד מפחיד להיות כל כך הרבה יותר חזק מאחיו התינוק. אתה חזק כמו אריה והוא חלש כמו ציפור.

*

פחדים אצל ילדים הם סימן מאד חיובי בהתפתחות הנפשית שלהם. לפחד ממשהו טוב יותר מאשר לבכות, או להיות חרד באופן כללי בלי לדעת למה. הדבר שממנו פוחדים מייצג משהו מן העולם הנפשי של הילד, הוא מרכז בתוכו הרבה שאלות וחששות.

זה חשוב מאד לדעת לכבד את הזמן של הפחדים וגם לא להתייחס אליהם ברצינות, הם רק פחדים, שהילד צריך לתקופה מסוימת.

הילד הכל כך חזק, שלא תמיד שולט בכל השרירים שלו, הוא עצמו מרגיש מסוכן לתינוק הרך, שלא יכול להגן על עצמו. זו תהיה טעות להתחיל להסביר לו שאין אריה בחדר… כי האריה זה הוא.

בשביל ההורים, להביא עוד ילד למשפחה, מחזיר אותם לרגשות כואבים של הילדות שלהם. מי שסבל בילדות, חושב שגם הילד שלו סובל, כי הוא חווה מחדש את הכאבים מן הילדות שלו ומשליך אותם על הילד.

אני רוצה להיות החבר של הילד שלי

באחד הבקרים מצאתי הודעה טלפונית: "עכשיו שלוש בלילה, עוד לילה ללא שינה, אני צריכה עזרה, אני לא יכולה להמשיך יותר…"

הילה, טל וה"אבא" הגיעו. הילה מספרת שטל מתעורר בלילות וצריך להיות איתו, אבל רק היא נמצאת איתו, כי נדב, האבא, לא מסכים עם העובדה שהוא צריך לישון במיטה שלו. הוא חושב שעדיף שטל יבוא לישון במיטה שלהם, למה שהוא יהיה לבד במיטה בלילה?

הילה לא רוצה שהילד ישן איתם, לכן העול נופל עליה. היא מתעוררת בלילות ומטפלת בו כשהוא בוכה. היא הרוסה, מתה מעייפות ואין לה שותף לזה.

"נכון", אומר נדב, "אני חושב שלא צריך לחנך עכשיו, צריך לתת לו את מה שהוא מבקש. חשוב לי מאד להיות החבר הכי טוב שלו. לי אין שום קשר עם אבא שלי, ואני לא מעונין שיקרה לי אותו דבר עם הבן שלי".

ובאותה שניה אני שומעת את טל אומר: "נדב", כשהוא קורא לאבא שלו.

"נדב, תביא לי את זה", מצווה טל על אביו ומצביע על הקסילופון שמונח קרוב. נדב מביא לטל את הקסילופון.

אחר כך טל מסתובב בחדר, מפיל על הרצפה חפצים בקול שאון. הוא מתקרב לחבק את אמא, מניח יד על השד שלה וצוחק. הילה לא מורידה את היד. אני אומרת לטל:

"תבחר צעצוע לשחק אתו… עדיף.". האבא לא אומר כלום.

טל בוחר במכונית ומסיע אותה. המכונית נעלמת מתחת לספה. טל מסתכל על אביו. אני אומרת:

"טל, אני בטוחה שאתה יכול להתכופף מתחת לספה ולהביא את המכונית".

טל זוחל מתחת לספה, יוצא כשבידו המכונית ואז הוא הולך אל אמו ומנסה להתיישב עליה.

"בוא" אני אומרת, "תצייר ציור, לתת לאמא מתנה".

האבא לא מגיב ולא עוזר, האמא באמת לבד עם הילד. אני מנסה לעזור לילד להפרד קצת ממנה.

*

לפעמים ההורה בטוח שהילד רוצה משהו, ובבית הירוק מתבהר שהילד רוצה את מה שההורים מצפים שהוא ירצה. מי רוצה להיות במיטה של ההורים? הילד או ההורה רוצה להרגיש את החום של הילד במיטה?

בהחלט לא פשוט להיות אבא ולדעת להגיד "לא", במקום להיות האבא הכי מפנק ומרצה. אבל אם  ההורים לא עוזרים לילד להיפרד, קשה לדמיין ילד שמרצונו הוא יחליט לישון לבד ולשחק לבד, וללכת לגן כשהוא מרגיש שההורה כל כך רוצה אותו איתו.

לא יכולה להפסיק לבכות

ילדה קטנה פותחת את הדלת ונכנסת פנימה לבדה. אני שואלת: "את הבת של?" והיא עונה לי שהיא בת ארבע. כשנכנסת האמא, שלי, גאיה מחבקת אותה בחוזקה. מתיישבים והיא שואלת באנגלית אם לספר לי למה הם באו, כי היא פוחדת שלדבר על זה הכל יהיה יותר כבד.

"אבל גאיה יודעת" אני אומרת.

בזמן שגאיה מסתכלת על הצעצועים, אבל לא מעיזה לעזוב את אמא, אמא מספרת שגאיה בוכה כל יום בגן, בוכה בכי שלא ניתן להרגעה, והאם אפשר לעזור לה כך שבגן החדש זה יהיה אחרת?

גאיה לוקחת בלון שהאוויר יצא ממנו, ובשמחה רבה עושה ממנו בלונים קטנים. היא חיונית, היא נהנית, אבל לא קל לה לעזוב את אמא.

"גם בבית יש התקפי בכי, ואין דרך להרגיע, זה ממשיך וממשיך. כשהיא נופלת ומקבלת מכה, זה בכי של שעות."

אני מנסה לבנות מגדל מקוביות ביחד עם גאיה. היא מעדיפה לבנות עם אמא. בסוף היא בונה לבד מגדל מאד שטוח, שבקושי מתרומם מהרצפה.

"אמא מספרת שלפעמים את בוכה ולא מצליחה לעצור, והיא באה לדבר איתי על זה." אני אומרת לה.

"אני כן יודעת לעצור" אומרת גאיה בשקט.

"אם את יודעת לעצור זה מעולה."

אני מסבירה לה שלפעמים כדי לעצור את הבכי צריך לנשום עמוק וללמוד להרגע. אני נותנת לה בלון, אבל קשה לה לנפח. אבל היא כל כך חכמה שמצאה בעצמה בועות סבון והביאה לי אותם. ואכן, כדי להפסיק את הבכי, משחק בועות הסבון יכול להיות פתרון יפה. במקום לחבק ולהרגיע ולנחם, להבין שאת ההתקף הזה צריך להפסיק עם משהו שמסדיר את הנשימה ומאפשר לחשוב על משהו אחר.

"קחי את כלי המוזיקה הזה ותלכי למקום הכי רחוק בחדר, ואנחנו נספור כמה זמן את יכולה להיות רחוקה, בלי לראות אותנו."

היא באמת הולכת לפינה רחוקה, שם לא רואים אותה. ואני מדברת עם אמה על פתרונות להרגיע את הבכי: אמבטיה, לשתות עם קשית, לעשות בלונים. נראה לי שצריך להתייחס להתקף בכי כמו להתקף חרדה, ולא לנסות לנחם אותה, אלא להרגיע.

"ובגן?" שואלת האמא.

"אני מציעה שהסבתא תלך איתה, ואם היא תבכה, שתעשה איתה סיבוב עד שתירגע. ואז שתחזור לגן,  אבל לא לתת לה לבכות כשהיא לבדה, כי היא לא תוכל להרגע. גם לשתות הרבה מים יכול להיות פתרון לבכי. היא צריכה ללמוד להרגיע את הבכי בלי לנסות להבין את הבכי. לחבק אותה זה לא פתרון, כי היא לא מסכנה, היא פשוט בהתקף והיא פשוט לא יודעת איך להפסיק את זה."

כשגאיה חוזרת אני אומרת שהיתה 300 זמן לבד, וזה המון. היא מאד שמחה, היא באמת מנסה. מוחאים כפיים וגם האמא שמחה.

ואז אמא רוצה ללכת, וגאיה לא רוצה לנעול בעצמה את הסנדלים. אני מבקשת מאמא כמה דקות ."לאן את ממהרת?" ואז אומרת לילדה:

"גאיה את יכולה לנעול בעצמך".

היא עושה פרצוף של בכי, הדמעות כבר בעיניים.היא מסתכלת עלי ומתאפקת. "איזה יופי! את מצליחה לעצור את הבכי, מעולה! עכשיו תנעלי את הסנדלים." היא עושה זאת בעצמה. האמא לא מאמינה שזה קרה, שהיא בעצמה עצרה את הבכי, לא היה התקף בכי, היא גם נעלה את הסנדלים. היא עשתה את זה כדי להראות לי… בשבילי.

*

ללא ספק בכי יכול להיות מאד מבלבל. מתי בוכים מכאב, מתי בוכים מפחד, מתי בוכים כהרגל?

יש הרגלים שבאופן אוטומטי משתלטים וכדאי להשתחרר מהם מהר מאד. אולי פעם התגובה הייתה מתאימה, אבל עם הזמן זה הופך להיות הרגל שמשתק את החיים. גם מבוגר שמגיב בהתקף חרדה לכל מיני מצבים, מרגיש מוגבל ומתוסכל מאד. להרגלים אין משמעות, אין הבנה, יש רק דרך ללמוד להתגבר עליהם, וכל אחד מוצא את הדרך שלו. ללמוד להרגיע את הנשימות, זה יכול להיות פתרון נהדר לגאיה ולכל ילד קטן וגדול, שמרגיש שהחרדה גוברת ומזיקה לחיים. הבנה, לפעמים, רק מקבעת הרגלים, ורחמים פשוט לא מתאימים כאן.

הצלת לי את הנכדה

לבית הירוק מגיעה סבתא שרה עם נכדתה.

סבתא צעירה, אבל נראית עייפה ובמצוקה. הנכדה כבת ארבע.

"אמא של שני מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי כבר מספר שבועות. היא נכנסת לבית החולים ויוצאת משם מדי פעם, לאישפוזים קצרים או ארוכים. יש לה עבר של התמכרות לסמים, והמצב הנפשי שלה הדרדר בשנים האחרונות. כך שאני בעצם מגדלת את שני עם בעלי".

"אני רואה שלשני קשה ואני לא מצליחה לגמול אותה מן המוצץ ומן החיתול. אני מודה שאני לא כל כך עקבית עם ענין הגמילה, כי היא בוכה הרבה ורואה את אמא שלה עוזבת מדי זמן וחוזרת באופן פתאומי. ואז בלילה שני מגיעה למיטה שלי ואני נותנת לה להישאר".

"לאהוב את הנכדה שלך זה לאפשר לה לגדול ולא לרחם עליה" אני אומרת.

אחרי כמה ימים פגשתי במקרה את הסבתא ברחוב. היא פנתה אלי ואמרה לי: "היצלת לי את הילדה. סיפרתי לה את כל האמת על אמא שלה, ואז הלכנו לעיר והשארנו בעץ המוצצים את המוצץ שלה. אחר כך קניתי סיר ותחתונים. היא פשוט נהנית ללבוש את התחתונים החדשים שלה, היא לגמרי ללא חיתולים."

*

רגשות אשמה או דאגת יתר של המבוגרים יכולים לקבע אצל ילדים צרכים שהם לא נחוצים כבר, הם רק נותנים אשלייה של בטחון, שיש משהו שלא משתנה, משהו קבוע מול העולם המשתנה והלא מסודר. אבל טקסי הבטחון האלה לא באמת מקנים בטחון. הם מפתחים תלות מיותרת בדברים ובהרגלים שכבר לא נחוצים.

לחתול נשברה היד

אמא נעימה ועדינה מאד מגיעה עם העגלה ובתוכה ילד, מאיר, בן שנה וחצי, חזק ופעלתני. רץ, נופל, מתנגש בדלתות, לוקח את החתול, שמזיז את היד, תופס אותו ביד ומתולש לו את היד.

"אתה ממש חזק! אבל מסכן החתול, הוא כבר לא יכול להזיז את היד."

"בבוקר, אי אפשר להשאיר אותו לבד, כי הוא  נוגע כל הזמן בדברים. הוא פעיל כל היום משעה 5, אין לו שום שליטה ומודעות. יש לו אחות גדולה שכבר מתחילה לסבול ממנו. הוא מושך לה בשערות, מקלקל לה את המשחקים ומפריע לה מאד."

אני מנפחת בלון ואומרת לו: "במקום החתול שכואב לו, תיקח את הבלון. אם הוא יתפוצץ, לא נורא." הוא משחק יפה עם הבלון. הוא ילד מאד שמח וסקרן. כשאני בונה איתו מגדל מקוביות, הוא מנסה להפיל אותו. אני מבקשת לעצור עד שאגיד לו שהוא יכול להפיל. וכך היה. בקומה החמישית אני מרשה לו להפיל, והוא מאושר. כשהאמא מנסה לבנות מגדל, אין סיכוי. הוא לא נותן לה לבנות. הוא מיד מפיל את המגדל.

פתאום הוא רץ לרחוב. כולנו מגיבים בבהלה. האמא רצה ותופסת אותו, מחבקת אותו ומנשקת.

"טוב," אני אומרת, "המסר הזה מבלבל. אם כשאני עושה משהו מסוכן כל כך אוהבים אותי, אני אמשיך לעשות את זה."

מאיר ממשיך לשחק עם הכל. הוא פעיל, הוא סקרן, הוא נוגע בכל דבר, ושוב ניגש לחתול. אני שמה את החתול בשקית ניילון ואומרת לו לתקן את החתול בבית עם אבא, או לקנות חדש. אי אפשר להשאיר אותו שבור. באמצע המשחק עם המכונית, הוא קם ורץ לדלת. אני רצה מהר, סוגרת את הדלת בכוח ואומרת לאמא לשבת. הוא פורץ בבכי נורא. חשבתי שאולי תפסתי לו את האצבע עם הדלת, אבל לא. הוא בוכה וצורח, בוכה ואני מסבירה לו: "מאיר, הרחוב הוא מסוכן, יש שם מכוניות, ואתה לא יכול לצאת לבד. אבל אתה יכול להמשיך לבכות."

"חלב, חלב."

"אין לי חלב, לא הבאנו, ואני לא אתן לך ציצי עכשיו" אומרת האמא.

מאיר בוכה עד שהוא נרגע. אני נותנת לו בלון ואת החתול, ומבקשת להביאו בפעם הבאה.

אחרי שבוע הם חוזרים עם חתול מתוקן. מאד שמחתי.

הוא גם הביא את הבלון. הוא היה כל כך רגוע, שנראה היה כאילו הוא ילד אחר. האמא היתה כל כך שמחה, כי גם בבית הוא נרגע. האחות דיברה איתו, האמא בונה מגדלים והוא מחכה עד שהיא מסיימת כדי להפיל אותם. ברגע מסויים הוא הסתכל עלי והסתכל על הדלת, אבל לא העז לצאת.

אחרי זמן רב של שקט ונועם, ודווקא ברגע שאני כל כך מחמיאה לו על השינוי, הוא ניגש לילדה מתוקה שישבה על ידו, ותפס חזק בראשה. הילדה לא בכתה, אבל אני נבהלתי. שמתי ידיים על ראשו ואמרתי: "זה הראש שלך וזה הראש שלה, וזה לא נעים כשאתה תופס את הראש של מישהו אחר!!!"

אני מסבירה לאמא שמאיר הוא ילד שמרגיש עוצמה בגופו . הוא ילד חושני מאד, ולפעמים כדי שהוא ילמד להתאפק, הוא צריך להרגיש בגופו שמחזיקים אותו, שעוצרים אותו. הוא לא יכול לעצור באמצעות מילים, הוא צריך לחוש בגופו שעוצרים אותו.

מאיר ממשיך לשחק בשקט על יד הילדה. היה ברור שהיא מעניינת אותו ושהיא בכלל לא פוחדת ממנו.

האמא יצאה  מאד שמחה ומודה.

*

יש ילדים שנולדים עם אופי מפתיע, להורים שהם שקטים ועדינים. הילדים היצריים האלה זקוקים לגבולות ברורים, למחוות קצרות שלא מכאיבות, אבל מאד מכוונות, כדי לעצור בזמן. דרושה החלטיות על מנת לפתח מנגנון, הנחוץ כל כך לחיים בטוחים וחברתיים, וללא צורך בתרופות נורולוגיות. יש רגעים בהם הדיבור יכול  להיות מסוכן מאד. צריך גבול החלטי, לא מילים אלא מעשה ברור המעמיד גבול.

כל הזמן אומרים לי "לא-ולא" נמאס כבר

יפיפייה, ששמה טופז, ילדה בת שנתיים, שהאמא שלה מספרת שכבר בהריון הרגישה שיש לה ילדה מלאת חיים. עכשיו היא מבינה שיש לה ילדה מדהימה.

בזמן האחרון האם חוששת שהיא מפריעה לה, כי היא מוצאת את עצמה ואת האבא אומרים לה "לא" לעיתים קרובות. האמא מרגישה שזה לא נכון לעשות, אבל לא מצליחה להתאפק. טופז שומעת את ה'לא' ובוכה ואומרת: "לא, לא, לא, לא".

שתיהן מאד נינוחות. הילדה סקרנית ומיד מתחברת למשחק. היא מלאת חיים ובאותו הזמן גם רגועה, מרוכזת, ומתוקה מאד בדרך שלה. היא  ניגשת לכל מיני דברים: שלטים, חשמל, זכוכית, בלון, בובה. בסוף היא גם מגיעה לתיק של אימא ושוב שומעת  "לא, זה אסור".

"למה?" אני שואלת.

אני מבקשת אישור, בכל זאת, להסתכל ולהוציא את הכל מהתיק של אימא, זה כל כך מסקרן!!! והיא עושה את הכל  בעדינות!!! אני  נותנת שם לכל חפץ: מפתחות, כרטיסים, ארנק לכסף, מגבונים, פתקים, עט ("אבל לא לפה"), קרם ידיים ….

מיד הבנתי שטופז בצדק מתעצבנת על הלא והלא והלא, כי היא לא מבינה למה אסור. פשוט  צריך לתת לה משהו חלופי. את טלפון הצעצוע שלה, את השלטים מפלסטיק שלה, את האלטרנטיבות המדליקות שיכולות לשמח אותה ולהשאיר אותה עם הרגשה שהיא בסדר גמור, שיש סיבה למה לא מאפשרים לה. אבל מיד  להציע לה משהו חלופי.

כדאי להתאמץ בשבילה, חבל לדכא אותה. היא ילדה מדהימה ויש לה תשוקה, חבל לדכא זאת.

ברור שאפשר להבין למה באופן אוטומטי המילה שיוצאת היא "לא", אבל טופז היא ילדה "אש", אך אש טובה והיא מרגישה שמדכאים אותה. כדאי להתאמץ ולמצוא ולהמציא אלטרנטיבה, מגיע לילדה המדהימה הזאת שיגידו לה כן.

היא לא בודקת גבולות, כמו שהאמא חושבת, היא פשוט מאד ערנית וצריך גם לכבד את התשוקה וגם לכוון אותה למשהו אחר.

*

נכון שהילדים  זקוקים לנסיון של ההורים כדי ללמוד מהם מה מסוכן ומה רע. הם זקוקים לחכמה, אבל איך להעביר חכמה ללא כוחנות? יש מצבים בהם הלא הוא הכרחי, כי יש סיכון. אבל יש מצבים שמדובר בהתנסות שמבקשת הכוונה או הדרכה, אבל לא איסור וגם לא כעס. כדאי להשקיע באיסור שהוא הכרחי ולא לעשות אינפלציה של "לא", כי זה מאד מבלבל וגם מעצבן.

אמא – את שלי

אמא מלאת חיים מגיעה עם שני ילדים: ילדה יפה  בת 3 וחצי וילד בן שנה וחצי. שני הילדים המתוקים מסתובבים בחלל בחופשיות, אבל הילדה  רצה כל הזמן  אחרי האח שלה, מחבקת אותו ועוצרת אותו בריצתו. הוא מרגיש מאד בבית בחלל החדש, והיא כל הזמן רודפת אחריו ומחבקת אותו.

ואז הוא מגלה את הדלת החוצה ומנסה לפתוח אותה. הוא מקשיב טוב לכל מילה שלי על כך שהוא לא יכול לצאת החוצה לבד.הוא  מבין כל מילה, אבל מיד באה אחותו, תופסת אותו ומרחיקה אותו מהדלת בחיבוק.

יש לתומר אמא גדולה ועוד אמא, שתי אמהות, אבל למה? הרי תומר מבין מילים, מבין טוב.

"אין לך כורסאות פה" אומרת האמא, "בבית הוא מיד עולה על הכורסאות, לא משנה לו כשאנחנו אומרים לו שאסור. הוא מטפס וזה מסוכן."

גם היציאה מהדלת החוצה היא מסוכנת, אבל נדמה לי שהוא מבין אותי ולא יוצא.

ואז תומר מתקרב אל הצבעים שעל השולחן, לוקח את כל הקופסה והופך אותה על הראש שלו וכל הצבעים מתפזרים על הרצפה. אני מסתכלת על זה באדישות, והאמא שואלת אם מותר לו, אם אני מרשה לו.

"את הצבעים? וודאי, למה לא? את הדלת לא, כי זה מסוכן. הצבעים הם בשבילו, אפשר גם לצייר וגם לשפוך."

ואז הוא רוצה להוריד את הסנדלים ושתי האמהות כבר רצות לעזור לו. אני עוצרת אותן ומבקשת לתת לו לבד. הוא מצליח ואז הוא מגיע לשלט, אני מסבירה לו, וגם האמא שזה חשמל ואסור, והוא מבין מיד.

האמא שואלת על הגן של הילדה, כי בשכונה יש גן מצוין, אבל היא תצטרך להיות עם ילדים גדולים יותר, והגן השני הוא עם ילדים יותר קטנים. האבא חושב שזה יכול להלחיץ אותה להיות עם גדולים, ואני חושבת שטוב מאד שהיא תהיה עם גדולים ולא עם קטנים, כי אז היא תמשיך להיות אמא של הקטנים. להיות עם ילדים גדולים זה ידרוש  ממנה להיות ילדה גדולה.

בינתיים תומר מוצא את בועות הסבון, והאמא מסבירה שהם יכולים לעשות בועות בחוץ, במרפסת.

אני מסבירה לו, שאם הוא ימצא את הסנדלים, הוא יוכל לצאת עם אמא. אבל הוא רוצה לצאת יחף. אני אומרת לו למצוא את הסנדל השני, והוא מוצא. האמא יוצאת איתו עם בועות הסבון. באותה השנייה הילדה מגיבה בהתקף בכי ובחרדה על זה שהם במרפסת. האמא אומרת לה לנעול את הסנדלים ולבוא, אבל היא בהתקף ונשארת עם הסנדלים ביד. היא  לא מצליחה לנעול אותם, לא מצליחה לצאת וגם לא להפסיק לבכות.

האמא נשארת משותקת, הקטן עם הבועות בחוץ והגדולה צורחת כאילו נטשו אותה. אין אפשרות  לדבר ולהסביר לה שתנעל את הסנדלים ותוכל לצאת. אבל היא גם לא יוצאת יחפה. פשוט משותקת. האמא כועסת ואומרת לי:

"טוב שהכל יוצא החוצה. עכשיו תוכלי לראות איך זה. הם לא נותנים לי שנייה, כל אחד רוצה משהו ממני. אני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר, אבל אני בטוחה שזאת אני. למה יש להם חרדת נטישה? הרי אני מאד שם, והיא רואה אותי"

הילדה נרגעת רק כשהאמא נכנסת ביחד עם תומר. הם מחזירים לי את בועות הסבון. גם אם זה  חרדת נטישה או אם זה קינאה או רצון לשליטה, חשוב מאד להגיב מאד ברוגע, כי באמת אין סיבה לבהלה כזאת, וחשוב לשדר שהכל בסדר.

"אני חושבת שבכית כי הרגשת קינאה שאמא עם תומר ולא איתך, את רוצה את אמא שלך."

"לא, לא הרגשתי ככה".

*

איך אמא כל כך נוכחת וכל כך אמפטית ומסורה לילדים שלה הגיעה למצב שהילדים חרדים לאבד אותה?

מתי לחבק ומתי להרגיע במילים ובשיחה, כדי שתינתן  לילד האפשרות להרגע בעצמו ולא בשל המגע והחיבוק שפותח מעגל סגור?

לאהוב את הילד בעזרת  מילים מרגיעות, זו דרך הרבה  יותר טובה לתת הרגשה של עצמאות ושל יכולת.