אין ילד ללא מוסד – הקבוצה בחיי הילד

בעקבות המאמר: "המוסד של הפנטזמה – פנטזמות של המוסד", אריק לוראן (2002)

מאת: רונית שי

יש ילדים שגדלים בלי כיוון, בלי לדעת מי הם, לפעמים הם נידפים ברוח, לפעמים הם סוערים בעצמם. ואז הם מגיעים לצבא, ולהפתעת הסביבה טוב להם. הם הופכים להיות חיילים ממושמעים, לפעמים הם מתחילים לפקד בעצמם, ולקחת אחריות על הפקודים שלהם. הם לומדים בקורסים מפרכים מבוקר עד לילה, ופתאום אין צורך בריטלין…

גם בגילאים יותר צעירים אנחנו רואים איך אותו פעוט, שלא יאכל את הארוחה שלו בלי שאמא שלו תעשה גלגלונים, או תושיב אותו מול הטלוויזיה ותאכיל אותו כאילו רק נולד, ישב ליד החברים הקטנים בגן, ויסיים את הפתיתים שבצלחת. הוא ינעץ מזלג קטן בשניצל טופו שלו, ויטבול אותו באופן עצמאי לגמרי בקטשופ שהגננת הניחה בצלחת המרכזית.

איך זה קורה? למה הפעוט מסוגל לשבת ליד השולחן, ולאכול באופן עצמאי בגן? מה יש בצבא שמרגיע את הנפש הסוערת של המתבגר, או שמאפשר לו ליישר את הגב הכפוף?

***

"אין ילד ללא מוסד", כותב לוראן במאמרו: "הילד הולך עם מוסד. זה של המשפחה, או של מה שמחליף אותה: החבורה, הרחוב, חוק הג'ונגל אם הכרחי". לוראן מציע שלא כל כך נדאג כשמוסד המשפחה לא מתפקד, שכן הילד ימצא מוסד, בדרך זו או אחרת. יותר מזה, הוא רואה במוסדות בחיי הילד מבנה מועיל. אך קודם כל כדאי להבין למה זה טוב, למה יש צורך בפונקציה המוסדית, כילדים וכבוגרים.

על פי מילון אבן שושן, מוסד הוא קודם כל גוף, מפעל, או ארגון, שנותנים שירות בעל אופי ציבורי. מוסד הוא יסוד ובסיס. פירוש הפועל יָסַד הוא שהמייסד מניח אבנים באדמה, אבנים שהן הבסיס לקירות הבניין. הוא יוצק את יסודות הבית, מכונן אותו, ומתחיל בבניין.

גם לוראן מציע לראות במוסד משהו שמייסד. ומוסד המשפחה לדבריו, אינו האפשרות היחידה ואפילו לא בהכרח הכי מוצלחת שיש בנמצא.

מוסד הוא מבנה חברתי שיש בו אנשים שיש להם פנטזמה משותפת, המחברת אותם תחת קורת גג אחת. כדי שהפנטזמה המשותפת תקבל מקום, יש צורך בקורת הגג של הסדר והחוק. מי ששייך למוסד, יודע (או לומד לדעת) לחיות במסגרת החוק והסדר של המוסד, שמאפשרים לפנזטמה המשותפת להתקיים. למוסד יש ממד דמיוני חשוב לחיים בעולם, לא כי הוא אידיאלי, אלא כי בלעדיו נהפוך למולקולות משייטות בחלל, ללא הקשרים האינטר סובייקטיביים, שמאפשרים את החיים שלנו כבני אדם.

המוסד הוא מבנה חברתי-ארגוני, שמאפשר הזדהות בעולם אנונימי, ומכאן, מאפשר תחושת שייכות. המוסדות על פי לוראן, הם סוג של תחנות מעבר, שיש להן צורות רבות ומורכבות, ממש כמו למגוון הצורות המשפחתיות המוכרות כיום.

כשחושבים על המשפחה כמוסד, ניתן לחשוב על כך שהמשפחה נותנת לילד את שם המשפחה שלו. כבר בעצם מתן שם המשפחה לילד, הוא הופך להיות פחות אנונימי, ויותר שייך, יש לו תג של זהות.

אבל לא מדובר רק ברישום פורמלי במשרד הפנים, כפי ששמו והמספר האישי ברשימת היחידה של החייל שלנו, לא מספיקים כדי להפוך אותו לחלק ממוסד היחידה הצבאית שלו. המשפחה לא מסתפקת בשם המשפחה – התינוק מקבל שם פרטי מהוריו. עדיין לא הוא זה שבחר בעצמו את שמו, אבל הוא כבר לא "התינוק".

בחלק מהחברות הוא יקבל את שם סבו, אולי של הרב הנערץ, או שהוא ייקרא על שם הדוד שנהרג במלחמה. בחלק מהמקרים, הוא יקבל שם חדש, ולא את שם אביו, עם תוספת המילה ג'וניור. מ it, בשפה האנגלית, הוא הופך ל he.

חשבתי על אותם ילדים, שבתקופה מסוימת בחייהם, מאמינים שהם מאומצים. יכול להיות שזו אחת הדרכים להיפגש עם השאלה "מי אני, והאם אני שייך למוסד הזה?", שאלה שעולה כשילד יודע יותר על "מי אני", אבל לא יודע איך להיות "מי אני" בתוך המוסד, שמה שמחבר אותו זה המשותף – "אנחנו", גם במובן הסימבולי של החוק, וגם במובן הדמיוני – הפנטזמה המשותפת.

ילדים רבים מקבלים גם שמות חיבה, ואולי לא סתם זה המושג… הרי השם הפרטי שקבלו לא היה כל כך פרטי, כלומר סינגולארי, ורק כשהחל המגע, ההיות בתוך הקשר הבין סובייקטיבי, נולד השם שאינו רשום בתעודת זהות, שהוא של הסובייקט הזה. ויש את אותם ילדים, שבשלב מסוים יבקשו לחזור לשם המקורי שניתן להם, ונפרדים מה "יעלי", ה"גילולי", ה "נועה'לה", ויבחרו, אבל הפעם בעצמם, להיות יעל, וגל ונועה.

כשילד פוגש קבוצה

המתח שיש בין "אני" ל"אנחנו" בקבוצה מעסיק אותי שנים רבות. המאמר של לוראן, אפשר לי לעשות סיבוב נוסף עם הדיאלקטיקה שיש בקבוצות בכלל, ובקבוצות ילדים בפרט, בין היחד לבין היחיד, ובין העצמאות לבין התלות, שיש בקבוצה.

קבוצה היא מבנה חברתי שיכול להיות למוסד, כלומר, עם פנזטמה משותפת, עם חוק וסדר, מבנה חברתי שהסובייקטים בו אינם אנונימיים זה לזה. הגדרה מקובלת לקבוצה היא: "שלושה אנשים ויותר, שיש להם מטרה משותפת וזיקה ביניהם". נראה שניתן להבין מחדש את ההגדרה הזו של קבוצה, כאשר חוקרים את מהות המוסד בחיי הילד, ממה הוא מורכב ומה מטרתו.

לוראן מבקש מאתנו לא לבטל את חשיבות המוסד בחיי הילד, בין אם זה מוסד המשפחה, ובין אם אלו המוסדות הבאים בחייו, פורמאליים ולא פורמאליים. יחד עם זאת, הוא מציע שלא לעשות אידיאליזציה ממוסד המשפחה, או מכל מוסד אחר. "מוסדות אידיאלים הינם אכזריים", הוא אומר. המוסד אכזרי כשהוא מוחק את הייחוד של הסובייקט בשם האידאל השלם שלא מקבל את החסר. אני חושבת שהדרך שעושה הילד ממשפחתו אל הגן, ומשם אל מוסדות אחרים בחייו, כמו בית הספר או חוגים, תנועת נוער, חשובה. היא חשובה, כי אלו תחנות מעבר בהן הוא לומד להיות בתוך החברה האנושית באופן שמיטיב אתו כסובייקט ייחודי.

נחזור רגע לפעוט שאוכל פתיתים בגן בכוחות עצמו, ולחייל הצעיר, שקם בזמן לשמירה בארבע בבקר, בקור המקפיא שבגולן, ומחליף את חברו העייף. האם החוק והסדר "מאלפים" את הפעוט והחייל "להתנהג"? האם יש פנטזמה משותפת, של הפעוט בגן, ושל החייל ביחידה שלו, שגורמת להם להתארגן בתוך הסדר, כדי שיוכלו לעשות את משימתם? קשה להאמין שהאידיאל בלבד הוא שיגרום לסובייקט שבמוסד לתפקד. קשה גם לחשוב שרק העונש הצפוי, אם לא יתפקדו בהתאם, הוא שמפעיל אותם.

ההשערה שלי היא, שהמלט שמדביק את אבני המוסד, זה שמאפשר את המבנה החברתי עם החוק והפנטזמות המשותפות, עשוי מצד אחד מהזדהות עם המשותף והרצון לשייכות, ומצד שני, מהקשר הלא אנונימי, הייחודי, שבין הפעוט לגננת ובין החייל למפקד שלו. למשל, הגננת שמצליחה לתפוס את המקום של האחר, וששמחה בעצמאותו של הפעוט, כי לה יש תשוקה לעצמאות. או המפקד, לדוגמא, שרואה בחייל גבר שאפשר לסמוך עליו, והחייל שיודע את זה, רוצה בכך. ללא הזיקה הזו בין הסובייקטים, לא בטוח שהמוסד הזה היה מתקיים בהצלחה.

חשוב להדגיש שהכוונה היא לא לקשר בין אישי עם הזולת הספציפי. החוק והפנזטמה מתאפשרים כשיש אחר, שזה לא זולת, אלא מישהו שמייצג אחר.

בשביל הפעוט והחייל האלו, באופן קונטינגנטי כדאי להזכיר, היה גם רישום שהגיע באופן לא אנונימי מאחר שרשם, וגם אפשרות ליחיד הפרטיקולארי, להיות חלק ממוסד עם פנטזמה משותפת, עם חוקים וסדר. או המלים אחרות, דווקא בגן וביחידה הצבאית הללו, התאפשרה קשירה טובה יותר של הסמלי-דמיוני-ממשי.

***

אכן, הקבוצה שהיא מוסד, בין אם היא משפחה ובין אם היא גן, כתה בבית ספר, קבוצה בתנועת נוער, או נוער גבעות, לא מבטיחה את הפרטיקולארי. היא כן, מטבעה, מאפשרת את התקיימותם של פנטזמה משותפת ואידיאלים. היחיד יצטרך למצוא את השביל הייחודי שלו בתוך המוסד. לטעמו של לוראן: "המשפחה היא בעלת ערך, וראויה לכבוד, כל עוד היא יכולה להיות מקום שבו כל אחד מוצא מרחב למה שהוא – הפרטיקולריות השיורית שלו". כאשר הוא מדבר על הפרטיקולריות השיורית של היחיד, הוא מדבר על כך שכל אחד במשפחה יוכל לחיות את המקום שלו, הוא יהיה ייחודי (פרטיקולארי), אבל לא "ה – ייחודי".

טיפול קבוצתי עם ילדים

ילדים שהקשירה הבורומאית של הסמלי-דמיוני-ממשי שלהם לא מצליחה בתוך מוסדות חייהם, יכולים להרוויח מטיפול קבוצתי. אלו ילדים שלא מצליחים ללמוד להיות עם הסינגולריות שלהם בתוך מוסד, ולעשות אתה טוב לעצמם כשהם שייכים ומזדהים עם המוסד, מבלי להיבלע ומבלי להישמט.

הטיפול הקבוצתי עם ילדים, כפי שאני תופסת אותו, מכוון לעזור לילד לגלות ואף להמציא איך הוא עם קבוצה, עם אחרים שהם לא אני ושהם דומים לי. כשמבינים את משמעות המוסד בחיי ילדים נראה שיש ערך לטיפול קבוצתי שמציע לילדים לחקור שאלות שיש להם על מוסדות חייהם, ולתהות בנוגע לאידאלים שהם באים אתם לקבוצה (או הרס אידיאלים במקרים מסוימים), ולראות מה קורה כשיורדים מעט מהאידיאלים, ומנסים לבנות קבוצה.

הטיפול הקבוצתי עם ילדים לא מלמד מיומנויות חברתיות לצורך הסתגלות, ולא מכוון לחוויית הגיבוש, ליצירת חברות עם ילדים אחרים, או לחוויה מתקנת באמצעות מנחה, "על תקן אבא, מורה ומדריך". הוא כן מתבסס על ההבנה, שכדי שיהיה מוסד עם סדר ופנטזמה משותפים, יש צורך בסובייקטים, שמעצם הגדרתם, הינם שונים זה מזה, ייחודיים, כל אחד עם האובייקט a שלו ושלה.

ביון, פסיכואנליטיקאי שחקר קבוצות, האמין שאפשר לבנות קבוצה טיפולית שתכבד את הסובייקטיביות של היחיד. יותר מזה, הוא האמין שכדי שהקבוצה תקיים את משימתה, כדאי שקבוצה תדע לחיות עם אי הנחת שיש מעצם החסר המובנה שיש בה. בשבילו, "חוויית ביחד" חמימה בקבוצה, הינה תגובה לתחושה של פירוק או פחד מפירוק, והיא עלולה למנוע עבודה קבוצתית, כזו שמשתמשת גם במשותף וגם בייחודי, לטובת המשימה.

כלומר, במובן הזה, כוחה של הקבוצה הטיפולית הוא בחולשתה, בהיותה מתסכלת וחלקית, לא מאד מרגשת ולא יותר מדי אידיאלית, אבל כן מאפשרת עבודה.

***

יכול להיות ויכול שלא להיות, שילד יהיה במוסד שיש בו גם סדר וערכים, וגם אחר, שאינו אדון, שירשום באופן לא אנונימי, אחר שלמענו רוצים להיות חלק, מוסד שיאפשר ייחודיות וסינגולאריות. זה יכול להיות במשפחה, זה יכול להיות במקומות אחרים בחייו. כשהילד לא מצליח בכך, ניתן להציע טיפול קבוצתי, שבו הילד ידע יותר על איך הוא יכול להיות אחד – בתוך – קבוצה.