משחק סוקרטי אחרון

מאת: נורית שריבר

שנים רבות אני "משחקת" בקליניקה עם ילדים. תמיד התייחסתי למשחקם ברצינות תוך ניסיון להבין מה הם מנסים להביע בו. בעקבות המאמץ שעשינו בקרטל לשאול על פסיכואנליזה של ילדים, התחדדה גישתי ביחס למשחק של הילד בקליניקה.

כשהילד משחק הוא לא רק מביע את עולמו, לא רק מתנסה בשליטה על חוויות חיים שאין לו שליטה עליהן. במשחקו חוקר הילד את שאלת קיומו ולא פחות מזה.

בקרטל השנה קראנו את מאמרו של שטראוס: פסיכואנליזה עם ילדים, סימפטום של הילד, בעיות במשפחה?

שטראוס מציע להתבונן בשאלותיו של הילד כניסיונו לחקור את השאלה שהתשובה עליה בלתי אפשרית:

מה הקשר בין אהבת הוריו, בין המיניות שלהם, לבין הרצון שלהם בו, בילד.

שאלה זו, למרות שמנסים לענות עליה, התשובה תמיד חומקת, תמיד תהייה חסרה.

שטראוס כותב: "אין ילד שיקבל מהמבוגרים תשובה לשאלה על הסיבה לקיומו. הוא גם לא יקבל את התשובה על השאלה בנוגע לקשר בין ההנאה המינית, האהבה והאיווי לילד."

לעיתים קרובות נשמע את השאלה של הילד: "למה? למה? למה?" נשאלת ללא לאות. אפשר לסמוך על כך שהילד שואל שאלה חשובה עבורו, שאלה על קיום ועל אי קיום, שאלה על "מה היה לפני שהייתי", שאלה על האין.

ה״למה? למה? למה?״ הזה הזכיר לי את סוקרטס, המנסה ללא לאות להראות לכל מי שפוגש בדרכו שאי אפשר לדעת, שהידע תמיד חסר.

באפולוגיה סוקרטס מדבר על אי הידיעה: "אני, כפי שלא ידעתי, אף אין אני חושב עצמי כיודע".

וב"מנון" (429):

"לא בשעה שיש עם עצמי עצה לרוב מביא אני את זולתי לידי אובדן עצה, אלא כשבעצמי אובד אני עצה יותר מכל אדם אחר, מביא אני גם את זולתי לידי אובדן עצה".

ילד יכול לחקור את קיומו, את "אובדן העצה" הזה, בדרכים שונות, ואני מוצאת את המשחק כדרך מרכזית לחקר הזה. ואת המשחק בקליניקה אני רוצה להשוות לדיאלוג הסוקרטי.

לאקאן מתייחס אל סוקראטס כאל האנליטיקאי הראשון (רות רונן, 42).

סוקראטס, אינו מחזיק בידע, אך בדיאלוגים שלו הוא שואף לחלץ אותו. הוא מחפש את האמת, אך היא לעולם לא תוכל להאמר ככזו. תמיד ישאר מרחק בין המסמנים של הידע לבין האמת.

כדי לקרוא את משחקו של הילד כדיאלוג סוקראטי, כמשחק סוקראטי, צריך לקרוא אותו במלוא הרצינות, להניח שהילד מחפש את האמת, ושהיא תמשיך ותחמוק ממנו.

במשחק הסוקראטי חוקר הילד את השאלות הקיומיות ביותר: מה הקשר בין המיניות לבין היותו.

שטראוס כותב ש "אלו שאלות שעליהן ההורים לא יכולים לענות. הם לא יכולים לומר את התשובה על כך, לא משום שהם רשעים ולא משום שהילדים לא ראויים לתשובה. הסיבה היא שאין להם תשובה ל"מדוע עושים ילדים?".

המשחק, המצאתו הייחודית של הילד, הופך למשחק סוקרטי בנוכחות אנליטיקאי, שנוכחותו הופכת את המשחק לדרכו של הילד לחקור את הוויתו.

נוכחותו של אנליטיקאי במשחק הסוקרטי, רב הזמן כשותף למשחק, נראית שונה מנוכחותו של אנליטיקאי בקליניקה שמבוססת על דיבור, ומנוכחותו של סוקראטס הפילוסוף . הוא משתמש בגופו, ממלא תפקידים שונים, מתחפש, משחק, רץ, קופץ, כועס, בוכה. אבל בבסיסה מדובר על עמדה דומה: עמדה שפועלת בשדה של הידע ושאחראית להתרחשות של תנועה של הידע.

***

לפני שניסחתי לעצמי את המשחק הסוקראטי התייחסתי למשחק באופנים שונים:

כחוויה חיונית, כאופן שוויניקוט קרא לו "צורה יסודית של לחיות". ויניקוט ראה כפסיכותרפיה את עצם הבאתם של ילדים לידי כך שיהיו מסוגלים לשחק ("משחק ומציאות", 76).

ברוח זו הלכתי לחפש את המשחק אפילו אצל ילדים אוטיסטים שהיו שאמרו שהם ילדים שאינם משחקים.

אבל לא די בכך.

ראיתי את המשחק כחלום בקליניקה: "המשחק מציית למשאלת הפנטזיה" כותב פרויד ב"הנס הקטן".

בתיאור המקרה של הנס הקטן, בו פרויד מתחקה אחר הפוביה של הנס, מובאים מעט מאד משחקים (אני מצאתי שניים בלבד).

אחד מהם בעמוד 66:

״מזה זמן מה משחק הנס בחדר כסוס, רץ מפה לשם, נופל על הרצפה, מנענע ברגליו, משמיע צהלות סוסים. פעם הוא קשר על עצמו שק, דומה לשק של מספוא. הוא רץ אלי שוב ושוב ונושך אותי״, כך מתאר האב לפרויד את משחקו של הנס. פרויד כותב ש״בכך הוא מקבל בעליל את הפירושים האחרונים יותר משהוא יכול להביע במילים, אך כמובן בחילופי תפקידים, משום שהמשחק מציית למשאלת הפנטזיה. הוא הסוס, הוא נושך את אביו, ועם זאת הוא מזדהה עם האב״.

״המשחק מציית למשאלת הפנטזיה״. כיון שפרויד רואה כך את המשחק הוא אינו מפריד בין משחק לבין פנטזיות אחרות של הנס. הנס מדבר ומצייר וחולם ושואל וכמובן גם משחק, אבל המשחק כמשחק אינו מקבל אצל פרויד מקום מיוחד. הוא מופיע כמבקש מובן, תרגום.

אם נאמץ את המשחק הזה כ"משחק סוקרטי" ונלך בעקבות שטראוס, ובעקבות לאקאן שמפתח עם הנס הקטן את המטפורה האבהית, נוכל לראות שהנס חוקר במשחקו את התענגותו. הוא פוגש את ההתענגות למשל באפיזודה בה אמו מנקה אותו ושמה את האבקה בזהירות על הפין שלו. הוא שואל :"למה את לא נוגעת בו" והתשובות ש"זו חזירות, וזה לא מנומס" אינן תשובות שיכולות לספק אותו. (הנס הקטן, ע"מ35) שטראוס כאמור מדגיש לנו שאי אפשר שתמצא תשובה שתענה לו. המשחק הוא כאן אחת הדרכים בה הוא חוקר את התענגותו ומחפש את הרסן החסר.

(ומצייר אותו על פי הסוס).

אפשר להסתכל על משחקו של הילד כעל דיבור שמאפשר לו לבטא את הנושאים שמפריעים לו. אבל המשחק הסוקרטי אינו רק ביטוי; הוא חקירה של מועקה.

למרות שמשחק מתקשר עם שמחה, קלילות וספונטניות, החומרים שלו הם טעונים ועמוקים. למרות שהוא מרחב של הנאה, הנושאים בהם עסוק הילד במשחקו הם נושאים שבבסיסם המועקה.

ב"מעבר לעקרון העונג" מתאר פרויד את משחקו של נכדו בשעה שאמו יוצאת מהבית. הוא זורק סליל עם חוט מעבר לסורגי מיטתו ומושך אותו בחזרה תוך הגיית ההברות "פורט דא". המשחק החזרתי במה שגורם לו אי נחת מאפשר לו לשלוט במצב שאין לו שליטה בו, להחזיר לעצמו את האובייקט האבוד. לאקאן הוסיף את הכניסה של המסמנים לנוכחות והיעדר. כשחושבים על הפעוט הכל כך צעיר שחווה מועקה כשאמו נעדרת, נראית המצאת המשחק כפנטסטית: מטפורה מושלמת עם מסמנים כל כך פשוטים להתחיל לחקור את הקיום עם האפשרות של נפרדות מהאם.

רות רונן, בספרה: "אמנות ללא נחת". כותבת:

"הפסיכואנליזה מצביעה על כך שמקור כוחה של האמנות אינו קשור לעובדת היותה פעילות מהנה, משכיחה או מרגיעה. לא מדובר בפורקן מכל רגש שלילי אלא להפך. האמנות היא צורה של היתקלות במשהו שטורד את המנוחה, ואף מייסר, ודווקא היתקלות זו הופכת את האמנות לחיונית".

המשחק הילדי כמוהו כאמנות. כמוה, אופני הביטוי הם אופנים של מיסוך, של הסתרה, אבל מצד שני, מכיוון שמתקיים מיסוך – נחשף קיומה של מועקה שמסתתרת מאחורי המסך. המועקה הזו היא שגורמת לילד לשחק. לא רק כדי להנות ולהפטר ממנה, אלא כדי לעסוק בה ממש.

דוגמא:

ילד בן שמונה שהגיע לטיפול עם חרדות וקשיים חברתיים, קשיים בהבנת סיטואציות. הילד מגיע לאחר טראומה רפואית. אמו של הילד חרדה לו, והילד ושיקומו הפך לכל עולמה. הילד ממשיך לישון במיטת הוריו לילה לילה, בתואנה שצריכים לתת לו בטחון אחרי מה שעבר.

לא אתאר כאן את המקרה המורכב. אציין רק פגישה אחת בה הילד המציא סיטואציה דרמטית שבה ילדים ״בריונים״ מרביצים לו והוא מת. הוא ביקש ממני להשתתף בקבורתו. הוא יהיה מת ואני אומר עליו דברים.

אפשר להתבונן על הסיטואציה כדרך של הילד לעבד את חוויותיו: כדרך של הילד לעבד את הטראומה הרפואית שעבר. אפשר לשמוע את הסיטואציה כדרך של הילד לבטא את החרדות הלא מדוברות שהוא חש סביבו. אפשר גם לומר שהוא ילד שמעז ללכת רחוק עם החקירה של מה זה לא להיות, סכנה קיומית שהיה חשוף אליה.

עם הקריאה של שטראוס אני מנסה עוד: המשחק לא רק דרך ביטוי לעולמו הנפשי של הילד ולעיבוד חוויותיו. אלא: המשחק כדרכו של הילד לחקור את קיומו בנוכחות האנליטיקאי.

שטראוס מדגיש: "הילד מוטרד כאמור משאלת קיומו. ועוד יותר מכך, משאלת המקום של ההתענגות בקיום הזה שלו."

מהי ההתענגות ב"להיות מת"?

להיות מת יכול להתפרש כנבלע ע״י ההתענגות של אמו. המטפורה האבהית היתה צריכה לשים מקל בלוע התנין הבולעני של האם – וכמעט שלא כך היה. מפגשים עם ההורים סייעו בכך. האם השתמשה בהם וחל שינוי גדול.

הילד רוצה לדעת מיהו, מיהו בחייו. להיחלץ ולחיות.

עד המוות הלך הילד במשחקו. איזה משחק רציני.

מקרה נוסף:

ילדה בת שמונה עם קשיים חברתיים ואנקופרסיה.

במשחק היא מגלמת את עצמה שוב ושוב כמי שנזרקת מכל סיטואציה: אפשר לפרש את הסיטואציות הדרמטיות שעוסקות בנושאים חברתיים כעיבוד של החוויות הקשות בהן היא מתנסה וכניסיון לחוות שליטה בסיטואציות שבאופן רגיל אין לה שליטה עליהן. היא ממשיכה ומשחקת גם סיטואציות אחרות דמיוניות יותר, בהן היא נזרקת ומסולקת. אני מנסה להבין למה היא מגלמת את עצמה כאובייקט זרוק.

עם המחשבה על המשחק הסוקרטי, מופיע כיוון חדש: לילדה אח גדול ממנה עם קשיים התפתחותיים. האם דחפה וקדמה אותו מאד. הילדה מספרת שאמה רצתה ילדה מושלמת. והנה היא יצאה לא מושלמת.

אם הילדה חוקרת את השאלה הקיומית מדוע הורי רצו בי, האם היא מנסחת לעצמה את התשובה ההרסנית שלמעשה לא רצו בה כי אם בתיקון לאחיה?

בעודי מנסחת לעצמי את השאלה, הילדה מביאה למפגש את הגיטרה החדשה שלה שזוכה לשם נשי, ובבטחון ומוזיקליות רבה שר שיר שכתבה שנושאו "אני לא קיימת".

"הלא להיות קיימת" מופיע כאן לא רק כתלונה וסיבה לסבל. מופיע גם הצד ההתענגותי שמתגלם בקול ובגיטרה ובשיר.

בשתי הדוגמאות הללו בולטת המועקה שבסיסם. בקליניקה אפשר לראות משחקים שונים שנראים "תמימים", חפים ממועקה.

אבל אם נתייצב לצידם כשותפים למשחק הסוקרטי נשמע גם את המועקה הממוסכת וגם את העיסוק בה. לפעמים זה יותר פשוט ולפעמים יותר מורכב, אבל זו עמדה שמביאה איתה "עוד".

ואסיים בשירה של אגי משעול, "ילדות" שקושר בצורה ברורה בין משחק ומועקה:

כמה בודד

להיות העומד

וכלם דופקים אותי

חת שתיים שלוש אגי.