למי שלא פוחד מטיפול עם מתבגרים

מאת: אנה גלמן

"הדבר אליו שנשתוקק בעוצמה בנעורים – נקבלו בכמויות בבגרות" (Goethe)

בפגישה הראשונה עם בחורה בת 22, ואחרי שביקשתי ממנה זיכרון של אירוע משמעותי בחיים, היא מספרת על מסיבת בת המצווה שלא התרחשה, כי היא היתה חצויה בין שתי תרבויות. המקובל של מסיבות במועדונים לא התאים להורים, והיא לא רצתה מסיבה לפי המקובל במשפחה המאוד דתית שלה.

הנערה: "כלום…..שום דבר…. התאריך התאדה". התבנית הנפשית קיימת עד עצם היום הזה, היא לא בשום מקום – עושה מה שנראה כנורמלי, אבל לא חיה. או חיה ב"כאילו". לא לוקחת סיכונים.

טיפול בגיל ההתבגרות יכול מאוד לסייע למנוע הרגלים – פיקציות שהופכות להיות דפוסים. תקופת גיל התבגרות היא תקופה מתאימה לקחת סיכונים – אשר הכרחיים בשביל להרגיש חי.

ישנם מתבגרים "נורמליים", שלא שמים לב אליהם כי הם "בסדר": לומדים, עוזרים, אבל הם אולי המתבגרים בסיכון, הנמנעים ודוחים את היציאה לחיים של עצמם.

בתקופת גיל ההתבגרות המבוגרים, שהיו כל יכולים ואידאליים נופלים; ההזדהויות הקודמות לא בדיוק שוות, ויש משבר של אמון. מה שמקבלים בבית לא מספיק טוב, אבל עוד הדרך ארוכה לדעת מה כן טוב.

מי אני? היא השאלה הקיומית של נער, אבל הוא לא שואל במילים – אלא שואל דרך ההתנהגות שלו.

מי אני, ואיך אני מתחבר לחברה שלי?

המשפחה נשארת כבסיס להמראה, אפילו כמקלט, אבל היא כבר לא מספיקה כקבוצת שייכות. כשאנחנו שומעים את המתבגרים שמדברים על ההורים שלהם, בדרך כלל בכעס ובתלונות, אנחנו שואלים את עצמנו:

מה קורה לנער הזה, שעדיין ההורים הם האחר המשמעותי בחיים, למה עדיין לא הצליח להתחבר לזרים שמחוץ למשפחה?

תקופת ההתבגרות יכולה אם כך להיות הזדמנות או משבר.

אם הזדמנות – למציאת דרך משלו.

אם משבר – אובדן דרך תקיעות, עכבה, או מעבר לאקט מסוכן.

כי בגיל ההתבגרות בסוף המנהרה יש עוד מנהרה ולא כל כך רואים את האור. אולי הסיפור של הברווזון המכוער הכי ממחיש את הדרך הארוכה והקרה שהמתבגר צריך לעשות על מנת לגלות שהוא לא ברווז אלא ברבור.

משברים או תנועות של התשוקה

התשוקה היא תמיד "תשוקה של התשוקה של האחר". הסובייקט האנושי לא חי לבד, הוא לא יכול לחיות ללא קשר עם האחר. הוא מחפש את ההכרה ואת האהבה של האחר. הוא מוכן לעשות הרבה בשביל לרצות, הוא סובל כשלא מצליח להיות רצוי וחשוב עבור משהו.

המגרש החברתי הוא המגרש הלוהט והמסוכן בתקופת גיל הזה. "מי אני" קשור למה אחרים חושבים שאני, ולאיזו חבורה אני שייך.

השאלה היא בקשר לאיזה מחיר חייבים לשלם על מנת להיות מקובל?

המאמר של וויניקוט על "היכולת להיות לבד" מתאים לנו מאוד. היכולת להיות לבד כי זקוקים לפרק זמן לדעת מה הרצון של הסובייקט, לדעת לא לפחד לא להיות רצוי, או אהוב, או לבד. לקחת את הזמן והסבלנות להיות בהמתנה, ב"כבישה בתוך צנצנת" על מנת לדעת בסוף התקופה "מי אני כשהאני פוגש את האתה".

בקצה אחד יש לנו את המתבגר עם עכבות, הפחדן המתחרט, שלא מעיז, ובצד השני האמיץ מדי, שקופץ קפיצות הפגנתיות להצהיר על ייחודיותו ועל עצמאותו. צריך את הזמן להיות לבד על מנת "לחשב את המסלול מחדש", לזהות את התשוקה האישית, לא לפחד מההתבוננות, ובפרק זה טיפול יכול לתמוך לעשות את המסע יותר בבטחה.

כל מתבגר הוא סובייקט ממוקם במשולש – שלישייה שכוללת את:

הסובייקט הוא

המשפחה

והסביבה הקהילה והמסגרת והחינוכית

אבל כל סובייקט הוא בעל מבנה נפשי אחר. אם ניקח סימפטום כמו אנורקסיה או נשירה מבית הספר, הסימפטום שוכן במבנה. וזהו לא אותו הסימפטום אם הוא שוכן אצל מבנה היסטרי, או אובססיבי, או פסיכוטי.

העמדה של המטפל משתנה. הניהול של הטיפול משתנה אם הנשירה מבית הספר קורית אצל ילד עם מבנה נוירוטי שפיתח פוביה בגלל פגיעה, או אצל ילד פסיכוטי שמדמיין שרודפים אחריו.

כמו ההבדל שישנו בין הבחורה שלא אוכלת כדי להיות מושכת מול ילדה שלא אוכלת כי היא מדוכאת.

כמה מילים על מבנה. כשאנחנו מדברים שפה, ישנם כללים וחוקים של ארגון. אנחנו לא זורקים מילים, אלא מחברים אותם לפי כללי הלשון, אבל עם אותם הכללים כל אחד מנסה לבטא את הוא עצמו. גם הנפש בנויה כשפה, יש מבנה. הילד שלא מגיע לבית הספר כי היתה לו אכזבה חברתית הוא שונה מהילד שלא מגיע לבית הספר כי הוא לא מצליח בלימודים, או הילד שלא מבין את הקודים של חברת הגיל שלו ופיתח הזיות פרנואידיות.

חשוב לנו כמטפלים לדעת באיזה מבנה נפשי המתבגר שוכן.

המבנה הוא ארגון. המטפל מתמקם אחרת לפי המבנה.

* הפרויקט דלת פתוחה יכול להיות הזדמנות לאפשר לסובייקט מתבגר לדעת על עצמו, לגלות משהו על עצמו, שישאר איתו כל החיים. דלת פתוחה, לא לחינוך, דלת פתוחה לעזרה נפשית. קליניקה למתבגר שסובל בחיים.

ישנן אופנים שונים של חציית גשר ההתבגרות

יש מתבגרים שחוצים את המועקות והשאלות הקיומיות על העתיד כשהם יודעים לדבר ולבטא את עצמם, בונים את הכניסה לקשרים חברתיים ללא חרדות ועכבות. יש להם חברים, לפעמים קשרים אינטימיים שעוזרים בגדילה, מגלים את המיניות וההנאות של הגוף לאט ובהדרגה ונפתחים לערכים חדשים. מוכנים להפרד מהזדהויות שלא מתאימות להם, ומשלימים עם היכולות והמגבלות של עצמם ושל המציאות.

אבל ישנם נערים שסובלים אם הם לא מקובלים, ומוכנים לעשות הכל, אפילו עבריינות או התנהגויות מסוכנות על מנת לרצות ולהרוויח מקום של מקובל. אנחנו ניפגש גם עם מתבגרים ללא כוח, מרירים, אבודים, שנופלים לדכאון.

אתאר שלושה סימפטומים שמאוד מסבכים את החיים של המתבגר:

1 – "נרקיציניזם" (נרקיסיזם / ציניזם)

הקשר עם האחר תמיד מלווה בציפייה להכרה וגם הערכה מצד הזולת.

כשהמתבגר לא בטוח מי הוא ואיך לקבל מקום בחברה הוא עלול ליפול לניפוח של הדמות של עצמו. הוא יהיה עסוק עם איך הוא נראה, איזה רושם הוא עשה, כמה מעריצים יש לו. באופן מאוד ציני לא יהיה לו אכפת לפגוע באחרים, להשפיל אחרים, להביך ולהכאיב אם זה יתרום לו להרגשה של חשוב ו"מקובל".

אבל הדמות של האני מנופחת מערך עצמי או לגמרי נטולת ערך עצמי לא מחזיקה לאורך זמן. היא תלויה בתנועות שוק, היא מתנודדת. כשהריקנות והחוסר האונים משתלטים על המתבגר, הנרקיציניזם יכול להיות הפתרון השטחי מאוד והמסוכן מאוד.

יהיה מאוד קשה להביא את המתבגר לטיפול כשהוא טובע בתוך הנרקיציניזם של עצמו.

אבל אם הוא כן מגיע, המטפל ינסה לדבר על מי הוא ומה מעניין אותו בחיים.

מי הוא הסובייקט שנמצא מאחורי הדמות

הכשלונות בגיל ההתבגרות ואי היכולת לקבל מעמד בחברה עלולים לגרום לפריצת פסיכוזה שהיתה סמויה בילדות. במצבים הפסיכוטיים ההגיון והמוסר לא תמיד פועלים, חסרה הבושה והחרטה, והטיפול דורש הרבה יותר השגחה.

יש משפט בארגנטינה שאומר: "איך ארגנטינאי מתאבד? קופץ מהמעמד של מה שהוא חושב שהוא שווה – למה שהוא שווה באמת".

זאת ההתפכחות של גיל התבגרות. בסופו של דבר – או שנופלים או שקופצים.

2 – התבודדות

זוהי לא היכולת להיות לבד, אלא הצהרה קשה של ניתוק חברתי.

ג'ויס מתאר בספרו " דיוקן האמן כאיש צעיר" אדם השוהה בפנימייה דתית, ללא בית לחזור אליו, עם אי יכולת להזדהות עם הדרך הדתית של בית הספר, ועם אב שנפל מנכסיו והפך להיות אדם עלוב ונחשל.

הוא הופך להיות חלש ומבולבל, השעיר לעזאזל של החבורה, ומושא ללעג ומכות.

בסיטואציה זו ההתבודדות היא תוצאה של אי יכולת למצוא שפה משותפת, אי ידיעה של אופן השימוש בקודים החברתיים, והפיכה להיות שק החבטות של אחרים.

רק חלום או שאיפה לעתיד יוכלו לעזור לעבור את התקופה של הזו של "כלום", ללא בית וללא חברה.

ללא משפחה, ללא אבא, המתבגר צריך לעשות לעצמו "שם".

הצופים, האומנות, הספורט, המחשב – כל אחד מחפש את "סולם הגנבים" שלו לקבל חלק ומעמד בחברה: להיות "מגניב במשהו". כשזה לא מצליח – מתחילה ההדרדרות.

איך מסתדרים בחיים? איך עושים טוב יותר? אפשר למצוא את התשובה אצל מורה, מדריך, אח גדול…

המתבגר תלוי "באנשים טובים באמצע הדרך" שיהיו אנשים עם "שם" ללמוד מהם ולהזדהות איתם.

כשחסר המשהו להזדהות איתו יכולים להגיע האידאלים, האגודות השונות, דוגמת האגודה למען חופש בסמים, אגודת צער בעלי חיים. אלו מהווים הזדהות עם כוונות טובות, אך מדובר ב"עדר" שבתוכו מרגישים פחות לבד, אבל העניין כרוך במחיקה של האישי והסינגולרי.

האיגוד מחפש את האויב בחוץ. כולם ביחד נגד משהו או משהו. להיות חלק מגוש מאפשר איזו מעלית חברתית לא לקומה מאד גבוהה, אבל לפחות לא להיות בודד.

"הבנים נגד הבנות": הבנים שאולי רוצים בת זוג, אבל במסגרת העדר לא יתקבל מישהו שמסתובב עם מישהי. למרות שבערב המסיבה הם היו מאוד קרובים, למחרת בבית הספר חייבים לשחק אדישות למען השייכות לעדר "קבוצת הבנים".

קשר עם הזולת הוא כמו משחק דומינו: נפגשים קודם כל עם "המספר דומה", או אז שמים מספר חדש ומחכים לראות מה בן הזוג עושה עם זה. בחבורות משחקים רק עם מספר אחד: כולם אותו מספר ובגלל זה לא מדובר בקשר, אלא בעדר של דומה ללא מפגש עם אחר, ללא הדדיות, וללא קבלה של אחרות.

התמסרות להתענגות הממיתה

כשהמתבגר לא יודע בשביל מה לקום בבוקר, אין לו חבר משמעותי, אין לו הצלחות בתחומים שמעניינים אותו, אין לו חלום, הוא יכול ליפול ב"כלום" של החיים המענגים. התענגות (LACAN) טיפשה, של דחפים, של ה"סתמי" של החיה, של הגוף, של צרכים, שהוא גוף שמנהל את המתבגר, ולא מתבגר שיש לו גוף והוא נהנה ממנו.

לאכול, לשתות, לאונן, אלו הם החיים לפי היצר ולא לפי היצירה, הם לא החיים לשם משהו, הם החיים כבילוי אינסופי שלאט לאט מכלה את התודעה של הנפש ושל הגוף.

בסרט "כנס העתידנים" אפשר לקבל המחשה מפחידה של ההתמסרות לחיים של דימיון והזיות, עולם של עונג.

הגוף לא בתנועה, המסך כמעין סם מבטל אותו, אבל בדיוק כמו סם שמשתק, מביא להתרגשות ולהתענגות אקסטטית (extasis) באופן סטטי.

אני נזכרת באימה ברגע שאחד מהמשתתפים לוקח את החומר נגד הסם ורואה את המצב העלוב והמוזנח של כולם שאיבדו את החיות והגוף בהתמסרות לפנטזיה, למסכים, לסרטונים. מימד של דימיון שמוחק את התודעה.

"להיות או לא להיות" שאל המלט כשהוא לא ידע מה לעשות עם החיים שלו. להמשיך אותם, ללמוד, לאהוב, או להתקע עם הפקודה של אבא – הדרישה לנקמה. המלט נמצא במקום של המתבגר שצריך לדעת להשאיר את ההורים מאחורה, להשאיר להם את הכבוד של החיים שלהם, ולנסות לבנות חיים יותר טובים לעצמו.

לצאת לחיים ולאחרים מאיים ומתסכל מאוד, כי תמיד יש יותר טובים ומוצלחים. תמיד מפתה מאוד להישאר "בתוך הבטן של הלוויתן" בתוך היבשת של אמא או בבית. בגלל זה במקרים בהם המתבגרים מדברים על ההורים באופן תמידי יש להקשיב בזהירות ולשאול מדוע עדיין מה שמרגש אותם ומעסיק הם ההורים ולא החברים?

המתבגרים אוהבים לומר "שהם לא ביקשו להיוולד" וזה נכון. בגיל זה הם חייבים לעשות את המפנה בין מי שנשאר להאשים את הוריו על שהביאוהו לעולם (בעיה של ההורים), לבין מי שנולד לחיים של עצמו.

ההתמסרות להתענגות ממיתה מפגישה אותנו עם המתבגרים שלא: לא עובדים, לא לומדים, לא משחקים…

תקופה פוריה להרבה מחלות פסיכוסומטיות היא הכניסה "לתוך גוף ללא גוף" – המתבגר המתענג חי בתוך גוף, הוא כולו גוף, אבל בעצם הוא חסר גוף משלו.

בכדי להגיע לגוף של הזולת צריך לפגוש גוף אחר, ובגלל זה צריך המתבגר קודם כל "לנכס לעצמו גוף משלו":

הוא עובד איתו, מיטיב עמו וכובש אותו.

הוא מתמודד עם מה שהפסיכואנליזה מגדירה כ"סירוס": מדובר על חוויה גופנית ממשית וסמלית הממחישה לסובייקט שהוא לא שלם והוא לא כל יכול. הוא בעל "חוסר", ועם החוסר הזה הוא יצטרך לעשות הכי טוב שאפשר. עם היופי, עם היכולות, החכמה, המשיכה ועוד…

כן, גיל התבגרות הוא הגיל של התעוררות האביב, אבל זה לא גוף של הורמונים ואינסטינקטים, זהו גיל של דחפים שונים, מפתיעים, לא רצוניים, אבל כולם דחפים שדוחפים לכיוון טוב אם יודעים איך להתנהל איתם. הדחפים הם תוצר של ההיסטוריה של כל אחד. זוהי לא תופעת האורגניזם. זוהי הופעת הדחף הממשי שקשור ללא מודע של כל אחד. היות שמדובר בדחף ולא באנרגיה, אין צורך בפורקן- אין צורך להשתחרר. מה שהמתבגר מבין עם הזמן הוא, שאם הוא ידע לעשות טוב עם הדחפים שלו הוא ידע ליהנות בכיף. לזה קוראים: האנשה של העונג.

אין שום צורך להמשיך להשוות בשיעורי חינוך מיני את האדם לחיה. האדם הוא לא חיה, כי מרגע שנולד הוא נולד לתוך תרבות ושפה. אבל כן, האחרים של המשפחה, הטלוויזיה והסרטים, של כל התרבות בתוכה חי מכוונים ומאלפים את המיניות של כל מתבגר. הדוגמאות משאירות אצלו רישומים.

התפקיד של המטפל כמישהו שלא בא לחנך, אבל כן רוצה לשמוע ולהבין מה מציק ומה מטריד בקשר למיניות יכול להיות מציל ומעצים בתקופה הזאת. בתקופה שחוקרים את הנטיות, הריגושים והחרדות בקשר למין. האנשה חוצה את הסינדרום ההיפר-אקטיבי של זמננו, ומאפשרת להגיע לתשוקה ולסיפוק, כמו גם להגיע למעמד של גבר או אישה.

המעמד הזה דורש כברת דרך ואין בו סיפוק מיידי. דורש דרך של חקירה, של סקרנות ושל למידה.

דורש סבלנות, שהיא אינה תכונה המאפיינת לא את המתבגר ולא את תקופתנו.

תקופת ההתבגרות היא תקופת ההבנה והחקירה, וזה לא זמן למסכנות: לדעת מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך…

ומכיוון שכל אחד מאיתנו, כמו שלאקאן מציין הוא "הריון שנגמר בטרם עת", הדרך היא עדיין ארוכה, והמתבגר עדיין צריך להמציא את עצמו. זה נכון שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, אבל הוא לא בהכרח חייב להיות תפוח, הוא יכול להיות משהו אחר.

כשהמתבגר מפסיק לכעוס ולמחות נגד ההורים והחברה, נגד בית הספר והמסגרות, רק אז הוא יצא לדרך, בתקווה שלא יצטרך לומר כמו אסי דיין:

"הלכתי הלכתי, ולאן שלא הגעתי – לא באתי".

קליניקה עם מתבגרים

כשהמטפל פוגש את המתבגר שסובל ויש לו בעיות, הוא ינסה דרך השיח להגדיר מהו הסימפטום של הנער ומהו המבנה הנפשי של הנער. הקונפליקטים והדילמות של המתבגר הם חוויה שונה בהתאם למבנה הנפשי.

קליניקה היא לא חינוך וגם לא מוסר. יש להיות שם בשביל להקשיב מה נאמר בין הדיבורים על הסובייקט שמדבר.

המנהרה היא חשוכה, והמטפל מסייע עם פנס של הקשבה.

המתבגר, יותר מכל אחד, זקוק למטפל גמיש- כזה שלא שומר בקדושה ובנוקשות על גבולות הטיפול –

SETTING.

לכן, המטפל חייב קבוצת חשיבה עם מטפלים אחרים כדי לחשוב על כל מקרה והכיוון שלו.

כל פגישה היא פגישה של עבודה – לא מדברים סתם. לא זמן של ברברת, מה שנאמר נשמע בקפדנות.

קיים עניין אותו חוקרים ועליו שואלים. המטפל תפקידו לכוון את השיח אחרי שהוא מקשיב.

אם המטופל מגיע עם גבס ואומר שסתם נפל, חשוב שהמטפל יוכל להסתכל על כל תנועה כחלום שמכירים את הפרטים הקטנים שלו, שבודקים מה קרה, עד שמופיעה איזושהי "אמת".

אם המטפל מוכן לשיחה עם המילה הריקה של המטופל, המטופל יתאכזב ויתייאש. חשוב שהמטפל ידע כיצד להוביל בשיחה למילה מלאה.

פחות פרוש שיכול להיות הסבר אינטלקטואלי, ויותר התערבות. לפעמים כשנאמר משהו, חשוב וכדאי להפסיק לדבר ולהישאר עם מה שהתגלה. המטפל נותן מענה למה שהוא שומע עם פחות פירושים של משמעות.

יש את המתבגרים שבמקום ה"בלה בלה בלה" נשארים בשקט כי אין להם מה להגיד. במצב כזה אומנות המטפל היא באיך לעודד דיבור אצל מי שנעצר. השרבוט של וויניקוט היא דוגמה נהדרת להמצאה של מטפל על מנת שיופיעו מסמנים, דיבורים, אסוציאציות. לחפש זכרונות, לדבר על סרטים, על סדרות, ואולי גם על ספרים.

מה שחשוב הוא שהמתבגר ידבר- וזה כי תמיד, כמו שלאקאן מציין:

כשמישהו מדבר הוא תמיד יאמר יותר, פחות או אחרת ממה שהוא התכוון לומר…

לא ממהרים לשנות, ללא "להט לרפא" (FUROR CURANDIS – FREUD), העבודה היא אתגר של כל מקרה ומקרה, בכל מיני קומבינציות אפשריות.

מי מגיע לטיפול?

מי מגיע לפגישה הראשונה? המתבגר או ההורה: המטפל מחליט בכל מקרה משהו אחר.

מי מבקש את הטיפול, המתבגר או המבוגר האחראי?

המתבגר מסכים לפגישה עם ההורים? האם המבנה הנפשי מאפשר עבודה רק עם המתבגר או חייבים תמיכה מהמבוגר? המתבגר שמוכן לבוא בתנאי שהמבוגרים יבואו איתו, או בתנאי שלא נדבר עם ההורים?

הפגישה הראשונה שמתרחשת עם החבר של המתבגר שהוא במצוקה וההתייחסות לחבר כדובר ולא כ"מלשין".

המתבגר, שהוא דובר של מצב משפחתי שזקוק להתערבות במשפחה?

המתבגר שזקוק לסביבה טיפולית במוסד? המתבגר שכדאי לו לעזוב את הבית?

זאת קליניקה של הלא ידוע…

אף מטפל לא שואל את מי צריך לפגוש קודם כשפוגשים מבוגר, אבל השאלה הזאת נשאלת בעבודה עם מתבגרים: את מי צריך לפגוש קודם? המתבגר, המבוגר, וכו'…

מושג ה"טרנספרנס" (העברה) מדבר על האמונה של המטופל בידע של המטפל לנהל את הטיפול.

אי אפשר לפתח טרנספרנס במקרה שמטפל משדר שהוא יודע מהר מדי, ששופט או מחנך.

הטרנספרנס גם עלול ליפול כשהמטפל נשאר עם מה שאומרים לו, והוא לא יודע לחקור את הנאמר.

חלומות, זיכרונות, תיאור בפרטי פרטים של אירועים פותחים את הדלת ללא מודע.

אנחנו מזמינים לדבר על מנת לשמוע "בין השורות".

בטרנספרנס ייתכן שהמטופל משליך דמויות וציפיות על המטפל, וזו האומנות של המטפל לדעת לא להיות

הדמות – אלא רק להבין את הציפייה.

האומנות של המטפל היא היכולת לאמן את "המכשיר שלו" – שהוא הוא עצמו. זאת באמצעות הטיפול האישי שלו, עבודות, סמינרים והדרכות. גם המטפל צריך לתת תשובה לשאלה אודות תשוקתו וקיומו. התשובה שהוא נותן לעצמו טובה רק עבור עצמו, ובטיפול הוא מאפשר למתבגר לעשות את דרכו.

המטפל הוא לא חבר, הוא לא הורה, הוא לא מורה, הוא לא ידיד, הוא לא סמכות.

הוא מטפל – מי שמקשיב על מנת לדעת מה כואב ולמה.

המטפל הוא גם לא ראי, לא משקף את מה שיש, אלא מחפש משהו שלא רואים. אם המטופל הגיע לפגישה ללא חשק לעבוד, הכי טוב יהיה לדחות את המפגש לפעם הבאה. זאת בכדי לא לבזבז את הערך של הטיפול.

טיפול הוא לא חובה – הוא בחירה.

עובדים עם מילים. דרך הסמלים מנסים לחצות את הדימיוני. מה הנוסחה של מה שחוזר על עצמו, כחזרתיות דמיונית? עובדים, שומעים וחותכים. ההקשבה היא אקטיבית, דורשת התערבות. להקשיב או לשחק ללא תפיסת עמדה לא יביא לתוצאה. והאם הייתה תוצאה להתערבות שלנו? זאת נדע רק בפגישה הבאה. צריך זמן.

אי אפשר לדעת מראש מהו האפקט של מה שנאמר בפגישה. מדובר בחומר שמתבשל אצל המטופל.

ואם ההתערבות היתה טובה, יהיה הרבה חומר לעבודה בפעם הבאה.

המטופל, המתבגר הוא השחקן הראשי של הטיפול בשביל להיות השחקן הראשי של חייו.