למה "לוקחים" ילד לטיפול?

מאת: אנה גלמן

ככמדריכה אני תמיד שואלת את המטפלים, למה הם "לוקחים" את הילד הזה לטיפול? ואני מגלה, שלא תמיד התשובה ברורה. לפעמים התשובה היא, שהילד זקוק לזמן של תשומת לב כי הוא לא שקט, בפעמים אחרות, הם אומרים שהסיבה לטיפול היא שהוא עובר דברים קשים במשפחה, ומציעים לו זמן איכות עם בן אדם, כלומר, עם המטפל.

אנו מכירים את המצבים בהם המבוגר האחראי על הילד חושב שהוא יכול להפיק תועלת מטיפול ופונה אל המטפל. המטפל, הוא פוגש את הילד, מכיר אותו ואת הוריו, מתרשם מהמצב ומתחילות פגישות. לפעמים עוברים חודשים והמטפל עדיין לא יודע למה ועל מה, הוא מתכוון לעבוד עם הילד הזה. הילד? הוא יבוא, ולמה שלא יבוא? פעם בשבוע הם משחקים, יש חיות, קצת מציירים, יש מוזיקה, כיף… אבל, האם זה מספיק שתהיה נוכחות של "מבוגר מאפשר" ?

מוסיקה, חיות, אומנות, לשם מה נשתמש בהם? בתרפיה – אלו אמצעים, דרך להגיע לגרעין ההוויה של הילד שסובל. אנחנו מציעים לו ריפוי, כי משהו לא טוב קורה וצריך להשתנות, למשהו טוב יותר.

לאן מכוונים את "החץ" של הטיפול? שהרי, אם המטופל, הילד והוריו, לא יודעים בשביל מה הטיפול, מה הסיבה לטיפול, מהר מאד תהיה תחושה של תקיעות ובזבוז זמן. חשוב מאד שהמטפל ידע לנסח מה היא הבעיה, גם לעצמו, וגם לילד, כלומר, למטופל שלו.

פעם אחת ילדה אמרה לי, שבזמן שהיא מגיעה לפגישה, מה שהיא הרגישה כבר לא זמין לה, היא שכחה. להרבה ילדים לא מתאים הסידור של פגישה פעם בשבוע, כי הם שוכחים בשביל מה הם באו. הזמן הקבוע הוא מכשול לטיפול לפעמים, ואם אין נקודה של כאב, משתמשים בטיפול למשחק, ומעבירים את הזמן…

אין פתרון לזה, אבל היה מומלץ מאד, שהילד יגיע לפגישה הטיפולית שלו, כשהוא מרגיש מועקה, כשהוא סובל.

לא מדובר על טיפול רגשי, של "הבנת הרגשות", של שיקוף רגשות. בעיני, "להבין את הרגשות של הילד" הוא תהליך מסוכן למטופל ולמטפל. כאשר "מבינים את הילד", זה כאילו נכנסים לחור שחור ששניהם, הן המטפל, והן הילד, טובעים בתוכו.

ילדים בטיפול מוצאים כתובת לתלונות. תלונות על המורים, על ההורים, על אחים ועל ילדים אחרים. הם מרגישים צודקים ורוצים הכרה לפגיעה. הדרישה להכרה היא התחלה של שיח טיפולי, שאמור להביא לתגלית אחרת, כזו שמובילה ללקיחת אחריות על מה שחסר או פגוע, תגלית על עובדה לא נעימה, על אובדן מאד כואב, על חוקים שלא מתקבלים בנחת. ילדים שפוחדים, דורשים הבנה ותשומת לב, אבל, אולי הם, פוחדים כדי לקבל תשומת לב ונוכחות הורית שחסרה, או שהיא בעיתית.

מה שיעזור לילד, תהיה היכולת של המטפל לומר. המילים והדיוק של המטפל מוציאים את הילד מ"החור השחור" של הרגשות. האומר שמאפשר הסמלה (סימבוליזציה) וצמצום של דמיונות וחרדות, לומר משהו "על מה שהרגשות יודעים", כי הרגשות יודעים הרבה על החיים של הילד, על העבר שלו, על העתיד. הרגשות של הילד יודעים על מה שקורה ביחסים הבין אישיים שלו, ובעולם הדמיוני שלו. האומר של המטפל, בונה רשת המחברת בין "הרגשי" לבין היכולת לחשוב את מה שקורה לו בחיים, בבית, בגן ובבית הספר, בגוף שלו, בחברה. והרשת הזו עוזרת לא רק לא שלא ליפול ל"חור השחור" של הרגשות, אלא גם למצוא מוצא.

לכן חשוב לדבר עם הילד בטיפול, ולשאול בדרכים שונות: "…אז למה זה קורה בחיים שלך? מה החלק שלך במה שקורה לך בחיים? מה לא הבנת? עם מה קשה לך להשלים?". גם אם מדובר בילד קטן, הוא יודע שהוא הוא, שהוא נפרד מההורים שלו, מהאחים שלו, שהקושי הוא שלו ולא של המורה או של ההורים.

ילד לא יכול להיות בטיפול, רק כי למורה קשה אתו, או שההורים לא יודעים מה לעשות אתו. הוא יכול להיות בטיפול אם הוא מסכים לומר שלא טוב לו, או שמשהו מפריע לו. לכן, "לקחת" לטיפול, זו תוצאה של תהליך שמגדיר את הבעיה, שבגללה הילד נמצא בטיפול.

לא כל ילד סובל ממה שההורים סובלים, או המורים, ויש מקרים בהם מבחינתו של הילד אין לו בעיה. לא כל ילד יכול להפיק תועלת מטיפול ואם זה המקרה, כדאי להשקיע את הידע בהדרכת המורים, ההורים, או בתומך טיפולי שנותן לילד ברגע של מצוקה את הכלים שאין לו, את התמיכה להתמודד עם החרדות והכאב הנפשי שלו.

***

אם קודם לכן דברתי על הקושי של מטפל בקליניקה, בעבודה עם ילדים ב-Setting שבועי של שעה טיפולית, כאשר הילד מגיע אבל כבר לא זוכר את המועקה שלו, הרי שמטפלים שעובדים במסגרת חינוכית – גן, בית ספר, או פנימייה – נמצאים בתנאים מועדפים, במובן הזה שהם נמצאים בזמן אמת בסביבת הילדים ויכולים להיות נגישים לילדים.

יחד עם זאת, המטפלים כן זקוקים למחשבה גמישה, כזו שיוצאת "מהקופסה של שעה שבועית עם כל ילד", ומשאירה אפשרות של פניות לילד שזקוק לשיחה אנושית. קוראים לזה "טיפול לפי בקשה". יש ילדים שמתלוננים על פחדים, התקפי זעם, עייפות. רוב הילדים נרגעים אם יש נוכחות ברורה של מבוגר, ששומע ומסביר את הכללים והחוקים, ומפריד בין מציאות ודמיון, מבוגר שמתווך. לא לכל ילד שפוחד יש סימפטום, לפעמים הפחד של הילד פשוט מספר על היעדרות מבוגרים שיודעים להחזיק ושומרים עליו עם בטחון, של מבוגרים שיודעים מה לעשות.

ילד סובל הוא ילד שיכול להפיק תועלת מטיפול

גם אם גילו צעיר הוא יכול להרוויח מטיפול, כי למרות שהוא קטן, הוא מבין ומרגיש שהוא צריך להתמודד עם החיים שלו.

אני חושבת על העובדה שמשאירים את הילד לישון בחדר שלו, כשההורים בסלון או בחדר שלהם. הרגע הזה לפי דעתי הוא רגע קיומי מכריע. האם תהיה לו היכולת לעמוד בזה ולהירדם? רצוי שכן. מהנקודה הזאת הוא מבין שהוא נפרד. מהנקודה הזאת הוא יכול להיות בטיפול לעצמו, בשביל הסבל שלו, בשביל המועקה שלו.

גם ילד צעיר בגילו יכול להבין פרידות, ולכן יוכל להבין אחריות. לילד כזה יהיה הרצון להבין ולהרגיש יותר טוב עם עצמו. ילד כזה יהיה אחראי על הקנאה שלו, על הפחדים, על החששות, וגם על חוסר האונים שלו מול הגדולים. וכן, הוא ישמח לדבר על זה עם מטפל שמבין ויודע משהו על המצוקות הקיומיות של החיים.

לא מיותר להזכיר שכדי שזה יתאפשר, גם המטפל היה צריך לעבור תהליך נפשי משלו, תהליך שאפשר לו להתקרב לתכנים המאיימים האלו אצלו.
המטפל הוא לא חבר וגם לא מחנך, הוא גם לא משעשע או אחראי על חוויה של הנאה וכיף… הוא כן חוקר את הסימפטום, כי כמו בחלום, מאחורי הסימפטום או המשחק, יש אמת.

המשחק חוזר על עצמו לעתים, כמו חלום חוזר, "כמו איגרת שעדיין לא נפתחה", שלא קיבלה פירוש. אבל כשהמשחק החוזר על עצמו מענג מדי, יש חשש שלא מדובר על מסר, כלומר על אמירה עם משמעות, אלא על עונג, ואז, כמו בחלום שהוא סיוט, צריך להתעורר ממנו, להפסיק אותו, לא לתת לו לחזור על עצמו באופן כפייתי. אין כאן מה להבין או לפרש.

כמה פעמים יכול ילד לשחק שהוא הורג את אמא שלו? לא יותר מפעמיים שלוש, ואז, אחרי שהבנו שהוא היה רוצה להרוג את אמא שלו, כדאי לברר למה הוא כל כך שונא אותה? מי היא האמא הזאת בשבילו, מה היא מייצגת? אנחנו לא מבקשים משחק של פורקן "שיוציא את הכעס" ולא מסתפקים בשיקוף "אתה כועס על אמא שלך". אנחנו רוצים לדעת מה קרה, או מה קורה בַּאֶמת של הילד.

בין אם הילד ירצה ובין אם לאו, הוא עדיין לא יכול לעזוב את הבית וכדאי לחשוב על איך הוא יוכל לחיות עם עובדות החיים, ללא רחמים עצמיים. מכיוון שהפסיכואנליזה לא עובדת עם נורמות של טוב ורע, אלא עם עובדות החיים הפרטיקולרים, האתיקה של טיפול חושבת יחד עם הילד, מה טוב יותר, מה הוא חושב שיכול להיות טוב בשבילו. יש אמהות שהן רעות בשביל הילד והילד, (כל ילד) צריך יהיה להמציא את הפתרון שלו לחיים: כאשר הוא משוחרר מזעם ומכעסים, עם כאב מאד גדול, הוא יוכל לעשות לו דרך משלו, עם עובדות החיים שהוא קיבל בגורל.

בסוף הדרך הטיפולית, דרך שאינה נעשית במרחב מנחם או מרחב מתקן, אלא מרחב לניתוחים ומעקפים, פרידות ותפירות מחדש, הילד מקבל את עובדות החיים, את ההורה. הילד מצמצם את הזעם והמועקה שלו, ומשלים עם הנכות שלו ושל סביבתו. גם ההורה מצמצם את הזעם כלפי הילד, מקבל ומכבד את הנכות או השונות שלו.

הילד מקבל את עובדת חוסר השלמות של האחרים האחראים עליו, והכי חשוב, מקבל את חוסר השלמות של עצמו, אומנם עם עצב, אבל ללא דכאון, אשמה או זעם.