התקפי זעם, חוסר התארגנות, חוסר עצמאות וקשיים חברתיים

אין כאן אשמים.

לא הילד הוא האשם, וגם לא ההורים.

לפני ש"מתחילים לחנך" את הילד, כדאי לנסות להבין למה ההורים אבדו את סבלנותם. תלונות על התקפי זעם, חוסר התארגנות חוסר עצמאות וקשיים חברתיים, הן ביטוי של סבל. לפעמים הילד סובל, לפעמים ההורים, ופעמים רבות כולם סובלים. אנחנו יודעים שהפער בין מה שרצוי ומה שאפשרי, תמיד גורם למשברים.

הזעם, העונשים, הצעקות והתסכולים, גורמים לא פעם ל"הליכה אחורה", לנסיגה מבחינה התפתחותית, ואז אנחנו רואים תלות, חוסר יכולת לטפל בגוף, שעמום, התבודדות ועצבות.

כדי לדעת במי לטפל ואיך לטפל, חוקרים ומנתחים את מה שקורה במשפחה, לאור ההיסטוריה שלה. לצורך זה חשוב להקשיב לאבא, לאמא, לילד, לאחים, למורים. כולם מדברים במהלך התהליך של אַכְוָונָה, כי לכולם יש מה לומר, על האכזבות, על חוסר ההתאמה לציפיות.

הפגישות נעשות בכל מיני הרכבים. למשל, עם ההורים (עם ובלי הילד), עם הילד והאמא, עם הילד והאבא, ועוד. זה עוזר כאשר הפגישות נעשות בבית, במקום בו המשפחה חיה, עם הקשיים שבגללם היא הגיעה לאַכְוָונָה.

במקרים מסוימים ההורים מתחילים טיפול, לפעמים גם הילד. יש מקרים בהם מה שנדרש זה לא טיפול לילד, אלא שצוות אַכְוָונָה יגיע לבית ספר עם תכנית מתאימה לילד, כדי שניתן יהיה להפסיק "לדרוש" את מה שבלתי אפשרי, ולהתחיל לבקש ולכוון את הילד, מתוך קשר של אהבה הדדית.