העדרות מבית הספר בגיל התבגרות – סימן למה?

כשילד כבר הולך לבד לבית הספר, הוא גם יכול להחליט שלא ללכת.

גם כשמסיעים את הילדה עד פתח בית הספר, היא יכולה לרדת מהמכונית ולא להכנס…

ואם מדובר בילד שקט, כזה שלא מורגש במיוחד, גם המורים יכולים שלא לשים לב לזה שהילד לא מגיע באופן רציף לבית הספר.

ההורים עסוקים פעמים רבות עם עוד כמה ילדים, ויש להם הרבה מחויבויות. הם היו רוצים להאמין שהכול מתנהל כשורה, עד שפתאום הם מקבלים מכתב מקצינת ביקור סדיר, הממונה מטעם משרד החינוך על ילדים ונוער הנפלטים ממערכת החינוך. ואז, מתחילות השאלות: אם הילד לא היה בבית הספר, אך גם לא היה בבית, היכן הוא היה? לאן הלכה הילדה בכל בוקר, לאחר שירדה ממכונית ההורים, ולא נכנסה לבית הספר?

בשלב הזה נזרקות האשמות לכל הכיוונים: ההורים מאשימים את בית הספר, קצינת הביקור הסדיר מאשימה את ההורים. והנער? הוא רק יכול לומר, שהוא לא יודע למה לא נכנס לבית הספר ולכיתה ומדוע העדיף לשוטט ברחובות. הוא לא יודע עדיין להסביר שלא נעים לו להיות בבית הספר, שרע לו, שהוא לא מרגיש שייך.

לא מדובר כאן בבעיות התנהגות או משמעת. יש ילדים שקופים. יש ילדים שנסגרים בתוך עצמם והעולם כמו מצטמצם להם, סוגר עליהם, עד שאין מוצא והם כבר לא רוצים שום דבר.

יש ילדים, שמגיעים לגיל ההתבגרות בלי תשוקה לחיים. "לא בא להם על כלום" והם פשוט לא מוצאים את מקומם.

באחד המקרים שבהם הגיעה משפחה עם נער כזה, העבודה של צוות אַכְוָונָה עם ההורים, עם האחים, עם הילד ועם בית הספר, החזירה לכל המבוגרים אחריות לחיי הנער, אשר עדיין לא מצליח לשמור על עצמו.

לפעמים הגיל והגודל הפיזי מבלבלים וההורים חושבים שהנער יודע מה טוב בשבילו. אך המצב לא בהכרח כזה. לא פעם נערים מתחפשים לגדולים, ב"כאילו" ונופלים עמוק-עמוק אל תוך הכלום, אם לא נמצא שם מבוגר שמחזיק, מכוון, נותן מסגרת ברורה להמשך הדרך, עד שהנער ידע באמת מה טוב בשבילו.

תהליך ההתערבות, המשלב בין אבחנה והכוונה, יחד עם טיפול של מספר חודשים בילד, הוביל אותנו למסקנה, שההמלצה הטובה ביותר היא לעזוב את הבית וללכת לפנימייה, שבה הוא יקבל את תשומת הלב הנחוצה למניעת התדרדרות נוספת. הפנימייה תאפשר לילד תנאים מתאימים יותר, כדי שיוכל להגיע לנקודת התגלית של מי הוא רוצה להיות ואיך הוא רוצה להיות, תנאים אשר לא התאפשרו בבית.

מובן מאליו שההחלטה ללכת או לא ללכת לפנימייה, היא של הילד עצמו. עם ההורים היה צריך לעבוד, כדי לאפשר להם להבין שהכי טוב לקבל אותו בשמחה בסוף שבוע, מאשר לאבד אותו שוב במשך השבוע.