ילדי סערה

אחרי גיל 10 מתעוררים, במיוחד אצל הבנים, הדחפים והתשוקות בעוצמה רבה.

הגוף מרגיש כמו מחושמל, לא שקט, לא רגוע, הראש מתפוצץ, לא מצליח לנהל את הגוף, לעצור את התזוזה המתמדת. גם הקול הופך להיות קול שנשמע כצועק וגם מילים קשות נפלטות. אי שקט רגשי ומוטורי משתלט על הילד ועל הבית. לילד שגדַל קשה להתרכז, לשבת, לנוח, להירדם… בכלל, קשה לו "להיות".

כאשר הגוף הוא כבר של גבר קטן, חזק, ומתווספים סימני המין, יחד עם התרגשות, התפרצות, כוחנות וכו'… ההורים מופתעים ומבולבלים. הם עדיין חושבים שמדובר "בילד שלהם", ולא רק שהם מקבלים את ההתנהגות שלו, הם גם מבינים אותו ומפנקים אותו. הם "עוטפים אותו באהבה", דבר שמעורר אצלו יותר חרדה, יותר מועקה ויותר תוקפנות.

ילדים ומתבגרים שצועקים, כועסים ומתנהגים בפראות, זקוקים לא לאהבה, אלא למסגרת. מה שנחוץ כעת, זו החזקה של הורים, שיודעים מה טוב בחיים ואם הם לא יודעים, כדאי שיתחילו לחשוב על הערכים שהם רוצים להעביר לילד שלהם ולמה.

זהו רגע אשר שם את החיים שלהם בבדיקה.

זה הרגע שלא מספיק שההורים יגידו "לא" אלא שידעו לומר "לא כי". אפשר לומר: "לא, אתה לא רואה טלוויזיה", "לא, אתה לא יוצא עם החברים האלו". אז משמיעים את הלא, אבל לא עובר שם מסר ושום ערך. כאשר נאמר "לא כי", אנחנו אומרים למה לא: "אני אומר שלא לראות טלוויזיה, כי…", "החברים האלו נראים לא ישרים כי…".

לומר ש"לא, כי…למה…איך…", זה רגע של נקיטת עמדה וזה חשוב. התסכול שיכול להופיע, לא יהיה כתוצאה מהפעלת כוחנות=אדְנות, אלא עם סיבה שאפשר לדבר ולדון עליה. אמירת ה"לא" אינה כי "אני אבא שלך ואני כועס", אלא כי "אני יודע משהו על החיים, אני אבא שלך". ברגע שבו ההורים לוקחים אחריות, ונוקטים עמדה, לא צריך לפחד אם כן לתסכל את הילד, שהרי יש סיבה טובה לתסכול, כי זה הדבר הנכון. העמדה הזו עוזרת להורים מול המתבגר שלו, שמערער את הביטחון של ההורים באשר למה בסדר ומה לא בסדר.

על כך אַכְוָונָה עובדת עם המתבגר, יחד עם בית הספר ויחד עם ההורים.

ההורים מגיעים לאַכְוָונָה כאשר הם מבוהלים מהר הגעש הלוהט שיש להם בבית והם מתחילים לחשוב מי הם ומה הם רוצים בשביל הילדים שלהם. איפה כדאי שיתמקמו? מה התפקיד של כל אחד?

פעמים רבות אנו רואים שיש כעס לא קטן על בית הספר, שאינו דואג שהילד יישאר ויתפקד בתוך המסגרת. ככל שהתהליך באַכְוָונָה מתקדם, ההורים לומדים להכיר בכך שגם בבית קשה לקיים מסגרת ולעתים היא כמעט ואינה קיימת. עם ההכרה בכך, ההורים והמורים בונים יחד את הדרך לשמור על הילד שמתדרדר – לקיים מסגרת מחזיקה, במקום "עטיפת האהבה", שכבר אינה מתאימה יותר ואף מזיקה לו.

לצורך התהליך הזה אַכְוָונָה תומכת בגיוס אינטנסיבי של חכמה וכוחות, למען ילד שאיבד את דרכו, הזקוק לְאומר של הורים, היודעים איזה מסגרת של טוב ורע הם רוצים לתת.

חשוב להבין מה הבדל בין גבולות ומסגרת? יש גבול לכמה טלוויזיה רואים, באיזה שעה הולכים לישון, כמה ממתקים אפשר לאכול. הכללים האלו חשובים, אבל עדיין אין זו מסגרת. מסגרת היא מסר=החזקה של הורים שיודעים לכוון בחיים ולא רק מענישים או מגבילים. המסגרת רואה רחוק לאיזה איש או אישה הילדים יהיו.

בתהליך באַכְוָונָה ההורים מגלים לאן הם רוצים לכוון. לאהוב, זה לא לרחם על הילד, אלא לכוון בעולם הזה. ההורים יודעים על העולם מה שהילדים עדיין לא יודעים.

אַכְוָונָה מנסה להחזיר להורים את הסמכות שלהם, או לחפש יחד איתם את התמיכה שהם צריכים על מנת לחזק את הסמכות שאבדה להם, סמכות שהיא הכרחית להרגעת המתבגר, שמתבלבל בין כוח לכוחנות.