איך ילד מגיע לטיפול?

מאת: אנה גלמן

ילד תלוי תמיד במבוגר הרגיש למצבו הנפשי, על מנת להגיע ולהעזר מטיפול פסיכולוגי.

המבוגר הזה צריך להיות רגיש פעמיים. גם לילד וגם לעצמו, כי לא קל בשבילו לבקש עזרה לילד שלו: זה מלווה בבושה, אשמה, פחד……

וגם קנאה, מחשש שאצל המטפל והילד שלה/שלו תיווצר אינטימיות וההורה ישאר בחוץ.

דרך ההקשבה הפסיכואנליטית לסיבות לפניה, נעשית הערכה הקלינית. נעשית מעין חקירה. מה חוקרים? את ההיסטוריה של הבעיה, את ההיסטוריה של הילד, את הסביבה של הילד, את ההיסטוריה של ההורים. וכל ההיסטוריה של ה"מחלה".

נדרש זמן להכיר את המבנה האישיותי של הילד וגם את הסימפטום שלו; מעבר לתלונות שלו או של הסובבים אותו, מעבר לתאור הפנומנולוגי, מחפשים את משמעות התלונה, את משמעות הפחד או הבדידות.

לדוגמה: ילדים רבים אינם רוצים ללכת לבית ספר. להרבה ילדים יש אולי SCHOOL PHOBIA, אבל כל ילד מדבר שונה על הפחד שלו, מתמודד שונה עם החרדה שלו ומשיג מהסביבה התיחסות אחרת.

אותה הבעיה שלפעמים היא שכיחה ומוכרת,  יכולה לשכון אצל משפחה שמתפרקת, אמא בדכאון או ילד על הגבול של משבר פסיכותי. והטיפול לא יהיה אף פעם אותו הטיפול.

יש לנו הזדמנות. הזדמנות לדעת על החיים הנפשיים, על מה שלא טוב בחיים, על מה ששיקרי, להתקרב לאמת. ולא כדאי לחנוק אותה עם עצות וחינוך, בטוח שלא עם עונשים. כדאי לחקור את מה שחסר, את הבלתי אפשרי, את העמדת פנים, את הטראומה שלא דיברו עליה.

אחת השאלות שמנחות אותנו בהערכה ובאבחנה של ילד היא:

האם הילד הוא סימפטום של ההורה שלו, של הסביבה שלו או האם יש לו סמפטום?

נבדיל בון הנורוזה של הילדות ובין הנורוזה של הילד.

למזלנו כל אחד חי את גורלו. אין בריא או לא בריא בתחום של אופי או אישיות; ואם כך אין מניעה, אין מה מותר או אסור לעשות למען בריאות הנפש. אבל בטוח שכל אחד מנסה לעשות הכי טוב עם הילדים שלו בנסיבות החיים וההיסטוריה שלו. בגלל זה העזרה היא פסיכואנליטית, היא מתאימה למבנה ולא להנחיות של נורמות או הגדרה של נורמליות או בסדר או לא בסדר.

הנורוזה של הילדות זה מה שהמבוגר בדיעבד מגלה כהחוויות שהשאירו סימנים בנפשו. ההתנסויות של הילדות שעושים את האופי, את האישיות של כל אחד. מה שעבר או נספג מההורים או האחרים המשמעותיים שבונים את ההזדהויות והם החומרים שאיתם כל אחד בונה את הסיפור האישי שלו.

הנורוזה או הפסיכוזה של הילד זה כבר הסבל הנפשי שאיתו הוא מתמודד כבר כילד, בהווה שלו.

ואז כן מגיע לו טיפול. הוא מגיע לטיפול האישי כי יש לו סימפטומים שמעיקים עליו. הוא מדבר על עצמו ועל האחרים. הם  מופיעים בחלומות ובאסוציציות שלו, בציורים, אבל  כדיבור על הסוביקטיביות שלו ולא כתלונה. הילד שהוא בטיפול, מדבר על ההורים ועל האחים, ועל חברים ועל מורים על מנת להבין מה הם מיצגים בשבילו. בשביל להפרד, בשביל הנפרדות, בשביל להגדיר את תשוקתו להבדיל מהציפיות או הציווי או האיום של האחר.

האם הוא נפרד ורואה את עצמו כסוביקט עם חיים משלו, עם עתיד משלו, או הוא עדיין תופס את עצמו כחלק, שלוחה של האחר, תלוי במבוגר? זאת שאלה מרכזית לגבי היכולת להיות או לו בפסיכותרפיה. ילד שלא רואה את גורלו נפרד מהגורל של ההורים לא יתיחס לאמירות שלו כאומר משמעותי, אלא רק כתלונה.

ואם הטיפול הפסיכואנליטי הוא הפרקטיקה של ה"לאמר היטב" היכולת לנסח את הסבל במשחק או באמירות, הכרחי שיהיה סוביקט שרוצה לאמר את מה שקורה לו בשביל לדעת מה הסיבות לסבל שלו. בכל גיל הטיפול הנפשי יכול להצליח עם הילד הכי קטן, אם הוא רוצה לאמר את מה שקורה לו למי שרוצה לדעת מה יש לו. המטופלת של וויניקוט, הפיגל, רצה לספר לו על הדמות השחורה שמופיעה בחלומות שלה, כי הוא מבין בזה.

הפסיכואנליטיקאי שומע; לא רק את המילים. הוא שומע את הגוף, הוא שומע את הציורים, הוא שומע את המוזיקה ואת הפיסול. כל אמצעי שאומר ומראה על איך הילד תופס את עצמו, את העצמי הגופני שלו, את פנים הגוף שלו ואת חוץ-הגוף, העולם שלו, החברה שלו.

אז איך ילד מגיע לטיפול?

בבית ספר או בגן מתחילה המורה לגלות סימנים של מצוקה, או של חוסר התאמה. בדרך כלל הגננת או המורים הזקוקים לתמיכה וליעוץ מבקשים אבחון, ואז לפעמים עושים אבחנה של החלק הקוגניטיבי והחלק הנפשי של הילד. בוחנים תפקודים ומשאירים את הילד בחוץ.

הפסיכואנליזה רואה את המכלול. הסימפטומים הם דרך לאמר משהו על הילד, על התפקוד שלו וגם על התפקיד שלו.

ילד יכול מאד להתרם מטיפול, כשהו ממוקם בגיל הלוגי של מי כבר חווה את המפגש עם האובדן, הפרידה, החסר והמוות, הסופיות; לדבר או לשחק את המועקה שלו אם מי שמבין ומקשיב יאפשר לו לחצות את הגשר של החרדה שלו.

לעומת הילד שאולי הוא גדול בגיל אבל לגמרי אדיש לגוף שלו ולסובבים אותו. לא עובד עם הלא מודע, החלום או והמשחק הם לא מרחב של אמירה על עצמו; הלא מודע לא מגלה לו דבר, ואין דרך לגלות מי הוא.