"לא רוצה"

הוא אומר לא רוצה, במקרה הטוב ומתעלם ממני רוב הזמן

אמירת ה"לא רוצה" הוא צורך קיומי אצל הילד שמנסה להיות נוכח כעצמאי ונפרד.

אם הוא אומר "לא" הוא יודע שהוא הוא. הוא לא חלק מאמא, הוא מישהו אחר, נפרד. חשוב שההורים ידעו יותר טוב מה טוב בשבילו ולא יוותרו לו, לא יוותרו עליו; וזה לא רק במובן החינוכי אלא במיוחד במובן הנפשי.

ילד חייב להרגיש שהוא חשוב למישהו, שיש ציפיות ממנו, וההורה הוא הרב חובל באוניה הזאת.

הילד אומר שלא רוצה וההורה אומר מה הוא רוצה, אבל ללא כוח עם החלטיות וסבלנות של מבוגר שאוהב אותו ודואג לשלומו, אבל לא חייב להוכיח מי חזק פה.

לאהוב יותר מידי, לרצות את הילד גורם לילד עצבני, שלא משחק עם חברים כי הוא לא יודע לקבל את מקומו עם אחרים. רק רוצה להיות הוא היחיד.

לפעמים הורים חושבים שלפנק את הילדים יתן להם ביטחון עצמי אבל ההפך הוא הנכון; הילדים המפונקים מתפרצים יותר, יש להם התקפי זעם וחרדים מול תסכול וקושי.

ההורים הם הרב חובל של המשפחה, עם מפות ומצפן, וכשהם אומרים הם אומרים כי יודעים ולא כי נאבקים על הכוח, שליטה, או מעמד. ההורים פשוט יודעים.