הילד טוען שהוא עייף, למרות שישן מספיק, ולא רוצה ללכת לביה"ס. מה לעשות?

 

עייפות ("אני עייף") ושעמום ("משעמם לי"), הן תלונות מאד נפוצות אצל ילדים.

זו הדרך שלהם להסביר שאין להם חשק או ענין.

כשהתלונה חוזרת על עצמה היא כבר לא תירוץ אלא סימן. סימן שמשהו לא טוב קורה לילד.

הוא מוטרד ואינו מצליח להתלהב, הוא אינו בולע את החיים, אלא צופה בהם.

מבוגרים יכולים להתלוננן על חוסר חשק, עצבות, דכאון, אבל ילדים קוראים לזה עייפות או שעמום.

ילדים בדרך כלל קמים בבוקר שמחים, רדומים לפעמים, אבל שמחים.

ילד עייף או עצבני  הוא ילד שלא טוב אבל לא יודע להסביר מה, וההורים יכולים לנסות לדבר איתו על זה.

אנחנו המבוגרים מכירים את הימים האלו שהכל נראה יותר מדי קשה, שאין ענין, החיים מאכזבים והם נראים בלתי אפשרים. יותר מידי דרישות, מטלות, חרדות.

אותו הדבר קורה אצל ילדים. "אין להם חשק"

הם מרגישים שהם חייבים ללכת לבית הספר, חייבים להיפגש עם ילדים וחייבים ללכת לחוג, אבל לא בא להם, ומכיוון ש"לא בא להם" – לאט לאט הם נעשים יותר עייפים, יותר חלשים, יותר כבויים.

חשוב לא לתת לילד לוותר על עצמו מול הטלוויזיה בנוחיות של הבית;

כי הוא יברח לעולם דימיוני פנימי והוא ייעשה כל פעם עייף יותר ובודד יותר.

לא קל להורה להודות שהילד שלו עצוב או מדוכא, אבל גם לא מומלץ לקוות שהזמן יעשה את שלו.

העזרה המקצועית לילד עייף ולהורים תאפשר לפענח את הקושי שמאחורי ה"שעמום" ולמצוא מוצא, לפני שזה יתקבע ויהפוך להיות אופי.

כשילד מרגיש שמנסים להבין אותו ומוכנים לעזור לו הוא גם מתחיל לנסות לעזור לעצמו ולנסות להתמודד עם העייפות והעצבות.

כאנשי מקצוע תמיד מרגש לגלות את הפנים המאירות והזורחות של הילד שחוזר מרוצה וגאה מההתמודדות שלו עם מה שהפחיד אותו או עם מה ש"לא בא לי", "כי משעמם לי".

אחרי שהילד החליט להתמודד באופן אקטיבי עם מה שעייף אותו, מתברר שאותו בית הספר המשעמם, המורה המפחידה, וה-"אין לי כוח לעשות" הופכים לדברים לא רק נסבלים, אלא קלים ולא מטרידים כלל.